Posts Tagged ‘מנהיגות’

מנהיגות במבחן: הכשל המשותף של בני גנץ וצביקה הדר

05.09.12

מה הקשר בין הרמטכ"ל בני גנץ לבין צביקה הדר?
שתי תמונות בכיכובם של השניים, אשר הופיעו אתמול על מסכינו,  מבטאות את הכשל האישי והמערכתי בהתמודדות עם אחת הדילמות התובעניות והמאתגרות של עולם הניהול והמנהיגות: הקפדה על התנהלות אשר מבטאת בפועל את הדבקות בערכים האישיים והארגוניים, ואם תרצו – את משמעותה של דוגמה אישית, או כפי שאנו אוהבים לכנותה באנגלית ייעוצית – Walk the Talk.

אתגר זה מועצם במציאות המתאפיינת בתיעוד אינטנסיבי וחשיפה מהירה וחסרת "מעצורים"  (לך תדע מי מתעד אותך והיכן זה יופיע), ומחייב מודעות גבוהה למשמעותה של "התקשורת"  לכל סוגיה וערוציה – הן במישור האישי והן במישור הארגוני והציבורי. מאחר ואנו מודעים למגבלותינו האנושיות ולכשלים אותם הם עלולות ליצור, ניטיב לעשות אם בנוסף להקפדה האישית ניצור גם "הגנה מערכתית" אשר תסייע לנו הן במניעת הכשלים מלכתחילה והן בעצירתם מוקדם ככל הניתן.

למרבית הצער, הן באירוע של גנץ והן בזה של הדר, לא רק שהמערכת כשלה במניעה ראשונית – אלא שהיא עצמה מינפה את הכשל הערכי ושמה אותו בראש חוצות, תרתי משמע.

מבחן הערך ברגע האמת
ארגונים רבים מתהדרים היום בסט מנצנץ של ערכים (Values)  האמורים לבטא את "רוח הארגון"  – החל ממצוינות וחדשנות, דרך יושרה והגינות, ועד מעורבות ותרומה לקהילה. אלא שמבחן הערך אינו נמדד ברמת הפוסטרים במסדרונות הארגון כי אם במידת יישומו בשטח (כמה אנו משקיעים בחדשנות, האם אנו באמת הגונים וכדומה). ברמה היישומית אמור הערך להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות ועל אופיו ואיכותו של הפתרון אותו אנו מספקים בזמן אמת ברמה האישית והארגונית. מבחן זה מתחיל להסתבך כאשר אנו בוחנים אותו בשני היבטים מרכזיים:
מבחן התיגמול – מה הקורלציה בין "ערכי הארגון" המוצהרים כפי פנים וחוץ, לבין הגורמים שבגינם הוא מתגמל (או מעניש) בפועל – במונחי שכר, הוקרה וכדומה.
מבחן הערך היחסי – מה קורה כאשר קיים קונפליקט בין שני ערכים מוצהרים? מי משניהם חשוב יותר? במערכת אשר מודעת לקונפליקטים האופיניים לפעילותה, תיטיב ההנהלה לעשות אם תגדיר מראש את סדר העדיפות, כפי שמיטיב לעשות הציווי  "פיקוח נפש דוחה שבת".
בכל מקום בו קיימים פערים מתמשכים בין ההצהרות לבין מערכות התיגמול, ואי בהירות ביחס לסולם הערכים וסדרי העדיפות – גורמת ההתייחסות לערכים המוצהרים לציניות בקרב אנשי הארגון והסביבה כולה, ומאבדת מכוחה ומערכה.

מנהיגות במבחן (א): מה עובר לרמטכ"ל שלנו בראש?
דובר צה"ל מיהר להפיץ אתמול תמונה בה נראה בני גנץ מסתער לצד חייליו בתרגיל אש חיה של קורס מפקדי פלוגות. אלא שבשונה מחייליו עטויי האפודים והקסדות מסתער הרמטכ"ל על המטרות שלפניו כשהוא משוחרר מכל אלה. דובר צה"ל סבור כנראה שיש כאן מהלך פיקודי מרשים המבליט את ערך ההסתערות החבוי בנעליו האדומות של הרמטכ"ל, אך מה היה אומר הרמטכ"ל עצמו אם אחד מהחיילים או הקצינים בשטח היה קם לפתע ממקום מושבו ומסתער באש חיה תוך הפרה בוטה של כל הוראות הבטיחות?

בהיבט המערכתי, מעלה התמונה השאלות קשות נוספות –
* האם אפוד מגן וקסדה הם עניין של דרגה או של בטיחות?
* איך קורה שאף אחד מבין המפקדים בשטח לא קם ועצר את מחזה האבסורד הזה?
* האם ערך ההסתערות עולה על ערך הבטיחות – גם באימונים?
* האם דובר צה"ל אינו מבין את משמעות התמונות אותן הוא מעביר ביוזמתו לערוצי התקשורת?

מנהיגות במבחן (ב):
יותר אלכוהול = פחות אתה, אבל הרבה יותר כסף בשבילנו
בעוד הרמטכ"ל וחייליו נערכים מול אויבינו, נערכו הזכיינית "קשת" וחברת ההפקה "טדי" למיקסום ההזדמנויות הטמונות עבורן בעונה העשירית של "כוכב נולד".  כיאה לארגונים עכשוויים, בחרו קשת וטדי להתהדר לא רק ברייטינג מצלצל בקופה הרושמת, כי אם גם בשליחות חברתית (עלק…) באמצעות קמפיין הפונה לקהל הצעיר ומנסה להניא אותו משתיית אלכוהול – תחת הסלוגן יותר אלכוהול פחות אתה.
הכל נהדר, מדהים ומרגש עד שגילינו אמש כי "ברייק הזהב" של תכנית הגמר נמכר דווקא למותג אלכוהול – בירה סטלה ארטואה
אבי ניר (קשת), צביקה הדר, דודו וטמירה ירדני (טדי) היקרים:
* אם אלכוהול הוא לטעמכם עניין שלילי – מדוע אתם מפרסמים אותו בכלל, ובשיא הרייטינג בפרט?
* האם אף אחד במשרדיכם מלאי ההדר לא הבחין בפער הצורם שבין הקמפיין החברתי למסחרי?
האם אתם מצפים שנאמין לכם בקמפיינים החברתיים הבאים שלכם?

פיטר דרוקר: רלוונטי יותר מתמיד

18.02.10

פיטר דרוקר (Peter Drucker), אשר הלך לעולמו לפני כ- 4 שנים, הוציא מתחת ידיו במשך כ- 70 שנים של פעילות פורה עשרות ספרים ומאות מאמרים במגוון רחב של תחומים ונושאים, המשקפים את השכלתו הרחבה, את נסיונו הרב כיועץ ואת תפיסת עולמו הייחודית.

כחלק מציון 100 שנים להולדתו של דרוקר (2005 – 1909), כדאי לעיין במאמר המצויין של ד"ר תמיר בכור (אין קשר…) המופיע החודש במגזין "סטטוס", בו הוא נותן ביטוי רהוט ומרתק לדמותו של דרוקר ולתפיסתו יוצאת הדופן בכל הקשור לתפקידם של מנהלים וארגונים בחברה "ממוקדת התוצאות" בה אנו חיים ופועלים היום…

אכן, רלוונטי יותר מתמיד.

האלוף ונערות הגו-גו: על ניהול וערכים, חרמנות ואמינות

06.03.09

marom-go-go-2

החדשות הטובות: יש לנו חיל-ים, ויש לו מפקד
בשנה האחרונה אני נוהג להתקיל מעת לעת את חברי בחידון בו הם נדרשים לזהות שמות ופרצופים שונים. את שלמה ארצי, ולהבדיל את כבוד אנסי (בדימוס), מזהים כולם, את מירי בוהדנה כמו את יוסי בובליל מזהים רובם, את ישראל אומן (פרופסור, זוכה פרס נובל) מכירים מעטים, ואילו את אליעזר (אלי, צ'ייני) מרום לא זיהה עד היום אף אחד. שלוש הופעות רצופת בעמוד השער העיתון של המדינה עושות את שלהן, והיום כ-ו-ל-ם יודעים על מי מדובר. ועכשיו לחדשות בהרחבה: מה יעשה לאיש שבילה עם חבריו במועדון הגו-גו (שאת המפרט המלא של שירותיו הגלויים לציבור תמצאו כאן)?

החדשות הרעות למפקד ולמנהל הבכיר:  אין לך "חיים פרטיים"
הטענה כי מדובר בצינעת הפרט ובחייו הפרטיים של מפקד חיל-הים הינה בלתי ראויה. המקום היחיד אותו יכול לראות איש ציבור (ומפקד חיל-הים הוא בהכרח כזה) לראות כ"פרטי" הוא בד' אמותיו – בביתו הפרטי, ותו לא. ברגע שיצא מביתו, אין זה משנה באיזו שעה מדובר ומה הוא לובש לגופו, הוא נושא עימו את דרגותיו ואת תפקידו, על שלל הכבוד והכיבודים שהם מעניקים, כמו גם שלל המחוייבויות להתנהגות ההולמת את תפקידו.

פיקוד (ניהול), מורשת וערכים – ללא הפסקה 
כאשר פוסע מפקד חיל-הים אל תוככי מועדון הגו-גו, מתרווח בכורסתו, פותח כפתור ובוהה בפטמות המפזזות מולו, נמצאים עימו לא רק חבריו לחשק כי אם גם כל חבריו לנשק: קציניו וקצינותיו, חייליו וחיילותיו, כמו גם מורשת החיל עליו הוא מפקד, והערכים עליהם הוא מופקד. לא ברור מה בדיוק עבר בראשו של המפקד (וודקה? וויסקי? דיאט קולה?), ומה היה עושה לו היה מגלה בשולחן הסמוך את מפקד בסיס אשדוד ומפקד השייטת משיקים כוסיות, או מזהה לתדהמתו את עיניה הירוקות של פקידת הלשכה הצעירה מביטות בו מבעד למסיכה השחורה, בעוד היא מתחככת בעמוד המרכזי. האם היה מזמן אותה למחרת לשיפוט מהיר על חריגה מנוהלי הבטיחות בשטח רטוב?

החדשות הגרועות באמת: זו לא החרמנות, זו האמינות
נכון לרגע זה, נראה כי הבעייה החמורה באמת של מפקד חיל-הים, עמיתיו ומפקדיו, אינה החרמנות (שמוטב היה לשמור אותה למקומות מוצנעים יותר וציבוריים פחות) כי אם האמינות. רגע אחרי שטען כי מדובר "במעידה חד-פעמית", מודה האלוף עצמו כי היה במקום פעמיים לפחות (כלומר – "מעידה" במבצע 1+1). אלא שמעדויות המתפרסמות פה וגם שם (ובעוד עשרות פרסומים נוספים), עולה כי מדובר (לכאורה, לכאורה) בביקורים סדרתיים, בהם נהג המפקד לדבר עם אנשי המקום באנגלית, כלומר: ניסה להסתיר את זהותו, ובקצרה – ידע היטב כי נוכחותו במקום אינה ראויה ואינה הולמת את דרגתו ותפקידו.
כאן כבר מסתבך האלוף לא רק עם הציבור אלא עם מפקדו הישיר, הרמטכ"ל, אשר חרק שיניים אך העדיף להאמין להתנצלות ולטענת "המעידה החד-פעמית". אם אכן יש אמת בעדויות הסותרות טענה זאת (לכאורה, לכאורה), הרי שהכשל של האלוף אינו מסתיים בתחום החרמנות, כי אם גולש עמוק לתחום האמינות – תחום בו לא תיתכן כל פשרה בעולם הניהולי בכלל ובעולם הצבאי בפרט, ובודאי לא מול מי שנמצא בדרגתו ובתפקידו. האם יתעשת האלוף ויוציא את הערמונים מהאש, או שמא ידבק בגרסתו וישאיר את העבודה המלוכלכת לרמטכ"ל ולשר הבטחון היוצא? האם הם יכולים להרשות לעצמם פרשיה מביכה כזו בעת הזו?
ההימור הפרטי שלי: תוך שבועיים מהיום יש לחיל-הים מפקד חדש.

תזכורת: מי שמבטיח ומצליח – מרוויח
הזוכה הגדול בכל הפרשה המביכה והמיותרת הזו הוא כמובן מועדון הגו-גו (www.gogogirls.co.il) שלא רק שזכה בחשיפה תקשורתית חסרת תקדים, אלא הוכיח שהוא עומד בגאון בהבטחה השיווקית שלו:
החשפניות שלנו ידאגו שלא יהיה לכם משעמם לרגע.
לא מאמינים? תשאלו את צ'ייני (לכאורה, לכאורה).

דיכטר, בר-לב ופטיש קבלת ההחלטות: כשהצדק מנצח בנוקאאוט את החוכמה

01.09.08

שלושה ימים וארבעה פוסטים דרומה מכאן כתבתי כי אני נותן אמון בכוונותיו הטובות, יושרתו ויכולות הביצוע של אבי דיכטר, אך מסתייג מההתנהלות התקשורתית שלו – בה נראה כי עדיין לא הפנים במלואן את משמעויות המעבר מהפוזיציה "הפיקודית" לפוזיציית הניהול "האזרחי".

אלא שמבט על ההתנהלות בעניינו של ניצב אורי בר-לב מגלה, לצערנו, כי לא מדובר רק בקושי תקשורתי, כי אם בקושי מהותי בהתנהלות המערכתית-ציבורית בה חשובה לעיתים החוכמה לא פחות מהצדק.

על-פניו, דיכטר צודק ב100%:  לא יתכן שפקוד, תהא דרגתו אשר תהא, יעמיד "תנאים" למערכת בה הוא משרת. זהו אחד מהיסודות לניהול תקין של מערכות אופרטיביות היררכיות, בהן "ציות" הינו חלק מיכולת המערכת לבצע את משימותיה במהירות וביעילות הנדרשת. כל זה עד הגבול האדום של "פקודה בלתי חוקית בעליל", שכלל אינה רלוונטית כאן.

אלא שלא כל מה שצודק הוא גם חכם: הטעות המרכזית של דיכטר אינה בהחלטה לפטר את בר-לב, כי אם בעצם העובדה בה הוא הגיע (בין אם באופן עצמאי ואם כתוצאה ממניפולציה של הסובבים אותו) לפוזיצייה שבה לכאורה "אין לו כל ברירה" זולת אפשרות זו. כלומר, למצב בו הוא מציב לבר-לב אולטימטום: או שאתה מציית, או שאני מפטר אותך.
דיכטר אמור לדעת כי בר-לב הוא אחד הקצינים היותר טובים, מקצועיים, מסורים ואכפתיים שהיו למשטרת ישראל לדורותיה, גם אם יש מי שלוחש באוזנו דברים אחרים. בתקופה בה הוא משרת בדרום (כמו גם בתפקידים קודמים) מוכיח ברלב יכולות יוצאות דופן הן בתוצאות בשטח והן באווירה שהוא יוצר בקרב פקודיו ובקרב האוכלוסייה אותה הם משרתים. גם מי שנוטר לניצב בר-לב על חלקו בהינתקות אינו יכול לקחת ממנו את היושרה, את המקצועיות ואת האנושיות בה הוא פעל ופועל.

מה כל זה אומר לשוטר ולקצין בשטח? מעבר לאמירה  "החינוכית" של חשיבות הציות לדרגים שמעליך, עלול המהלך של דיכטר להעביר מסר על-פיו אין משמעות רבה לקריירה ולהישגים שצברת במשך שנים ארוכות של שירות. ברגע האמת, תהיה חשוף לגחמות פיקודיות וניהוליות שמשמעותן עלולה להגיע להעפתך המיידית מהשירות. פשוט, חד וחלק.
מי ירצה לשרת בארגון מסוג זה? פחות ופחות "אנשים טובים" ויותר ויותר מי שאינו מצליח למצוא את מקומו במערכות אחרות… ככה נהפוך את ה-"משטרע" לארגון איכותי ומצליח?

על רקע כל זה, ציפינו מדיכטר שיהיה קצת פחות צודק, והרבה יותר חכם. במקום לדחוק את בר-לב לסיטואציה מבזה ומשפילה ("או שאתה מציית או שאתה עף"), היה עליו לראות את טובת המערכת – הן מבחינת פוטנציאל התרומה העתידית של ברלב למערכת, והן בהשפעה המוראלית על אנשי הארגון בכלל ואנשי הדרום בפרט – וליצור ביחד עם בר-לב מרחב גדול יותר של אופציות אשר יאפשרו את המשך שירותו. התנהלות חכמה ורגישה יותר היתה מאפשרת מציאת פתרון יצירתי ומכובד עבור כל המשתתפים, כמו גם עבור כולנו.

דיכטר היה ונשאר, לטעמי, אחד מבחורינו המצויינים, ואין לי ספק כי הייתי בוחר בו כפרטנר מועדף לכל משימה עתירת ביצועים. אלא שהמעבר ממערכות "ממוקדות-משימה" למערכות מורכבות, בהן נדרש איזון רגיש ודינאמי בין העיסוק במשימות לעיסוק באנשים, מחייב חוכמה (ויש שיגידו "אינטליגנציה") מסוג אחר – בה יש פחות נצחונות בנוקאאוט, ויותר הצלחות משותפות.

דיכטר בירקון: סוגיות ניהוליות בסביבה עתירת ג'יפה

28.08.08


                              דיכטר בזירת החיפושים בירקון. צילום: ירון ברנר

אבי דיכטר הוא לטעמי אחד השרים היותר הגונים ויותר ראויים בממשלתנו. נכון, יש לו הרבה מה לשפר בעולם ההתנהלות התקשורתית בעת החדשה – אלא שזו מיומנות שקל לרכוש, בשונה מערכים כמו אינטגריטי, נחישות ומשימתיות שנרכשים לאורך זמן, דם, יזע ודמעות.

אני גם מאמין שהביקור של דיכטר על גדות הירקון אינו (רק) עניין של כותרות יח"צניות, כי אם חלק מתפיסה פיקודית אותה הוא מביא מעשרות שנים "בשטח". כמו למפקד, כך גם למנהל יש השפעה דרמטית כאשר הוא מגיע לזירה כשאר הוא חמוש בגישה אופרטיבית ולא כתייר מזדמן: הוא לא רק רואה ושמע, אלא מבטא ומסדר מיידית את הדגשים ואת סדרי העדיפויות, ומיישר את כל המערכת שתחתיו.

אלא שכל זה לא מספיק. אם דיכטר רוצה באמת להשפיע על המשטרה עליה הוא מופקד ועל מידת האמון שהציבור (אינו) נותן בה, הוא צריך להגביר את הנוכחות האישית שלו ולהסיט אותה מהאירועים בכותרות אל החיים בג'יפה היום-יומית בה עוסקת המשטרה: להצטרף כאיש צוות לניידת סיור במשמרת לילה, לשבת שעה בעמדת היומנאי בתחנה העירונית, להצטרף לאזרח המגיע להגיש תלונה, וכדומה.

דיכטר מכיר היטב את הפער בין ביקור תיירותי (כיבוד קל + הצגת היחידה + דבר המפקד) לבין ביקור אופרטיבי (כוס קפה + יאללה לעבודה בשטח), ומכיר גם את האימפקט האדיר שזה יוצר בכל רחבי הארגון. הנכונות של מנהלים לצאת "לשטח" ולהתחכך באופן אישי ונטול כל מחיצות עם המציאות בה פועלים אנשיהם, אינה רק עניין של "דוגמה אישית" כי אם אחד הכלים החזקים ביותר להכרות ישירה ובלתי-אמצעית עם הארגון, משימותיו והתנהלותו היום-יומית.
בחיל האויר, לדוגמה, מקובל כי אנשי צמרת הפיקוד ממשיכים לטוס אחת לשבוע, לא רק לצורך שמירת הכשירות כי אם גם לצורך החיכוך הישיר עם כל מרכיבי המערכת. כאשר מח"א נמצא לבדו בקוקפיט (בדרך כלל כמספר 2 או 3 במבנה), יש לו הזדמנות נדירה למפגש אישי ובלתי אמצעי עם הכלי וביצועיו, עם המשימה ואתגריה, עם שפע המערכות הטכנולוגיות ועם רמת הבצוע של כל אנשי המבנה.
מתי לאחרונה פגשתם את האוגדונר שלכם מתפקד כמפקד טנק מהשורה בתרגיל גדודי? ואת מנהל הסניף שלכם בעמדת "הטלר" בבנק? חומר למחשבה…

עם כל הכבוד לחשיבותו ולתרומתו של הדרג הניהולי הבכיר, כדאי לזכור כי בארגונים עתירי אופרציה נקבעת איכות הבצוע על "רצפת הייצור" ובממשקים הישירים עם הלקוח: בשיחה עם מוקד השירות, במפגש עם הטכנאי בשטח, בקופה ברשת השיווק, מול הפקידה בבנק, ובתחושת הבטחון האישי של האזרח הקטן בבית וברחוב.

חודש אחרי שדיכטר יתחיל להסתובב בלילות ברחובות ובתחנות נמצא שם גם את המפכ"ל וניצביו, ואחריהם את השדירה הפיקודית כולה. ואז, אולי, נשוב ונאמין כי משטרת ישראל באמת נמצאת שם בשבילנו, לא רק באירועים דרמטיים כי אם גם בג'יפה היום-יומית של חיינו כאן ועכשיו.

***** התוספת שתופסת *****
כמן תמיד, אחרי שאנחנו מתרוצצים ומזיעים שעות על מגרשי הבלוגיאדה, מגיע מייק פולצ'ק (ראו תגובות מטה) ומביא באלגנטיות את ה"סטרייק" המדוייק שלו – והפעם עם סידרת המופת "בחזרה לתחתית" (באנגלית: Back to the Floor  – שזה נכון וחכם הרבה יותר), אותה תמצאו כאן:
http://www.shmone.co.il/program.asp?prog_id=277&nose=13