Posts Tagged ‘אילנה דיין’

המרמרה כמשל: לעשות את הסוויץ' – האתגר הפיקודי והניהולי

12.02.11

במרכז תכנית "עובדה" האחרונה (10.2.2011) עמדה כתבתו של בן שני על שייטת 13. לצערנו, התגלתה הכתבה, אשר שפע הפרומואים האנרגטיים אליה הבטיחו לגלות לנו "מה באמת קרה על סיפון המרמרה – חשיפה ראשונה ובלעדית דרך מצלמת הקסדה של אחד הלוחמים", כעוד כתבה נוטפת דבש אותה יוכל דובר צה"ל היוצא לקטלג בנחת בקטגוריית "כך הצלחנו". כמו רבים אחרים לפניו, נפעם בן שני מההזדמנות שניתנה לו להיכנס "לבסיס הסודי" שבעתלית, ומילא בקפידה את הנחיות המארחים ואת ציפיותיהם – מקסימום חשיפה (מטושטשת, כמתבקש) של בחורינו המצויינים משכשכים במים הקרים, ומינימום שאלות קשות למפקדיהם.

הבה נשים בצד את תשדירי השירות הרבים אותם הצליח דו"צ לשתול בכתבה (החל מצילומי האימונים המפרכים, דרך היועצת הארגונית צחורת המדים השותפה לסודות "שאנחנו אף פעם לא נדע", וכלה בשיחות הרומנטיות עם הקצינים המסוקסים, אי שם בבטן המבצר הנטוש ועל הספסל מול הים) – וניגש ישירות לנושא שלשמו התכנסנו מול המסך: ההשתלטות על המרמרה – מה באמת קרה שם, ומה למדנו מכך?

ההבטחה הפרומואית "לצילומי הקסדה" מתגלה מיד כחסרת כל ערך ממשי – מעבר לאיכות הצילום הגרועה והחלקית, לא מוסיף הצילום דבר למה שידענו קודם: כאוס מוחלט האופייני לאירועים מסוג זה, ופעולה נחרצת של הלוחמים עצמם, אשר נקלעו למציאות שונה לחלוטין מזו אליה הם הוכנו.

לעשות את הסוויץ' היא נקודת המפתח בשיחת הספסל של בן שני עם רס"ל י', לוחם השייטת שמצלמת הקסדה שלו היא לכאורה הטריגר המרכזי לתשדיר כולו. י' הוא אחד המודלים האולטימטיביים לדמותו העכשווית של הלוחם בצה"ל: חובש כיפה, תושב רמת הגולן, שקט וצנוע, אבל יודע "לתת פייט" כשצריך, או כמו שהוא מגדיר זאת יפה בשפתו שלו: לעשות את הסוויץ' – מאדם שקול וחביב לסוג של "חיה רעה" הממוקדת כולה בקרב וביריב שלפניה. מי שמכיר מצבי לחימה כאוטיים, ובעיקר כאלה המתרחשים "בטווח אפס" יודע עד כמה היכולת הזו הינה קריטית ברגע האמת.

אלא שזה גם הרגע לעשות את הסוויץ' מהרמה האופרטיבית של הלוחמים הנלחמים על חייהם על הסיפון, לרמת המפקדים ומקבלי ההחלטות אשר שיגרו אותם אליו כשהם מצויידים ברובי צבע וציפיות ל-"קצת דחיפות וקללות"  – וכאן טמונה ההחמצה הגדולה של בן שני ככתב ושל אילנה דיין כמובילת התכנית כולה. לרגע דומה כי הסיסמה אותה למד בן שני מהלוחמים – "לא מדברים במים" – השתלטה עליו ועל התכנית כולה, והפכה ל-"לא מדברים בעתלית" ו-"לא מדברים באולפן".

שכן, בשונה מהלוחמים הנדרשים לעשות את הסוויץ' מול ההמון על הסיפון השוחר להורגם, מתמודדים מפקדיהם עם הצורך לעשות את הסוויץ' הרבה קודם לכן –  כאשר תמונת המצב המתגלה בשטח הינה שונה לחלוטין מזו אליה הכינו את עצמם ואת הלוחמים. רמז לכך ניתן למצוא בפער בין צילומי האימון השגרתי להשתלטות על אניית סוחר, המשולב בתחילת התכנית (האתגר האופרטיבי: לחבר את סולמות החבלים ולטפס עליהם בזריזות) לבין הסיטואציה שהתגלתה על המרמרה – התנגדות אקטיבית אשר מנעה מהלוחמים לממש את שיטת הביצוע אליה הם מאומנים ומכוונים מאז ומעולם (ולמרבית הדאגה, אליבא צילומי התכנית, גם כיום).

החל מכאן, יש להבדיל בין הדרג הלוחם לבין הדרג הפיקודי הצופה במתרחש והאמון על קבלת ההחלטות וניהול המשימה הכוללת. שכן, מה שמהווה "הפרעה בביצוע" עבור הלוחמים שבשטח, אמור לאותת למפקדיהם על חוסר תקפותן של הנחות היסוד שעליהן מושתת תכנון המשימה כולה, ובראשן הציפיה להתנגדות מינורית – ממנה נגזר אופן הביצוע, החימוש התמוה ברובי צבע, גלישת הלוחמים מהמסוקים לסיפון העליון וכן הלאה.

ההתנגדות האלימה בה נתקלו הלוחמים אשר ניסו לעלות לסיפון בנוהל ההשתלטות המקובל , בצד צילומי המזל"ט אשר ריחף כל העת מעל הזירה, אמורים היו להוות איתותי אזהרה המצטרפים זה לזה, מתריעים על קריסתה של קונספצית הביצוע כפי שתוכננה ותורגלה, ומחייבים עצירה ובחינה מחודשת של תמונת המצב ואפשרויות הפעולה הנגזרות ממנה. כמעט למותר לציין כי עצירת המהלך בנקודת זמן זו, תוך ניתוק המגע הפיזי עם האנייה ואנשיה, היתה מאפשרת בדיקה שקולה של חלופות פעולה אחרות, המותאמות לסיטואציה הקיימת בשטח (ולמען הסר ספק: הגלשת לוחמים בודדים אל תוך ההמון האלים שעל הסיפון, כמו גם עצם הכנסתו של מסוק עמוס לוחמים אל מעל המון זה, אין בהן כל הגיון מבצעי ויש בהן שפע סיכונים מיותרים, כפי שהוכיח ההמשך).

זה המקום בו נבדלים "דרגי השטח", שברשותם תמונה צרה וחלקית של המציאות בה הם פועלים, מדרגי הפיקוד שברשותם לא רק תמונה רחבה ועשירה יותר, כי אם גם "מרחב החלטה" וסמכויות רחבות הרבה יותר. במילים אחרות: בעוד שלרשות הלוחם הבודד בשטח עומד בעיקר הכוח הפיזי והנפשי (היכולת לספוג מהלומות, להתעשת ולהפוך "לחיה רעה" – לשלוף את האקדח ולירות בתוקפים המבקשים לכלותו), הרי שלרשות מפקדיו אמור לעמוד גם המוח – היכולת לזהות את תמונת המצב ואת המציאות כפי שהיא, שונה ככל שתהיה מזו אליה התכוננו, ולהתאים את הפעולות למציאות חדשה זו. 

הבחנה זו, בין השימוש במשאבי הכוח לבין משאבי המוח, כמו גם היכולת לבצע Reset ועדכון מהיר של אופן הפעולה לנוכח מציאות עתירת שינויים, אמורות להיות לטעמי בין הנקודות הקריטיות במסלול הכשרתם של מפקדים במעלה הדרך מרמת "השטח" לרמת הפיקוד הבכיר, כמו גם בתהליכי הכשרתם של מנהלים בכירים (ר' בהמשך). 

ואם נחזור אל בן שני ואילנה דיין, הרי שכאן בדיוק נעצרה התכנית – ברמת מצלמת הקסדה של הלוחם על הסיפון: זה מה שהוא ראה, זה מה שהוא הבין וחווה, כך הוא פעל. מה עבר בראשיהם של מפקד השייטת, מפקד חיל הים ושפע עוזריהם בחמ"לים שמסביב, מדוע לא עצרו את הביצוע על המרמרה מיד עם קריסת הקונספציה שעמדה במרכז תכנונו (שלא לדבר על תהליך הולדתה של קונספציה זו, וחוסר הכנת חלופות רלוונטיות) – כל אלה נשארו חבויים מאיתנו, עמוק מתחת לפני המים הקרים, או שמא טמונים בקירות האבן של "בית השומר" בעתלית.

לעשות את הסוויץ' – האתגר הניהולי בסביבה דינאמית ועתירת שינויים
ההכרה באופייה הארעי וההפכפך של סביבת הפעולה בה פועל הארגון, והצורך לבחון אותה באופן אינטנסיבי ומפוכח – הם חלק מהאתגרים המרכזיים העומדים כיום בפני מנהלים בארגונים הרוצים ליצור לעצמם הצלחה מתמשכת.

גם כאן נמצא את הפער בין דרגי השטח ובראשם אנשי "הקו הראשון" – אותם עלינו להמשיך להכשיר ולאמן כך "שילחמו בשיניים" מול כל אתגר טכנולוגי, כלכלי, שירותי או שיווקי עימו הם נתקלים – לבין דרגי הניהול אשר אמורים לראות את הזירה הרחבה, לזהות את השינויים ואת המגמות הנוצרות בה, ולבחון למולן את הנחות העבודה ואת דרכי הפעולה הנגזרות מהן.

לפרק המלא של "עובדה" (48 דקות)

תזכורת – אילנה דיין משוחחת עם אביגדור פלדמן: כולנו נערות עובדות

31.12.10

הרשומה מטה פורסמה כאן לראשונה לפני שנתיים (ינואר 2008), לאחר התכנית "מי שמדבר" בו ארחה אילנה דיין את אביגדור פלדמן, בעקבות הצטרפותו לצוות ההגנה במשפטו של משה קצב. הרשעתו החדה והנוקבת של "כבוד אנסי" אתמול, 30.12.2010, מעצימה את הסאבטקסט השולט במפגש, עד כדי הפיכתו למסר המרכזי.

אין לי ספק כי פלדמן יוצא מהמערכה המשפטית הזו כשהוא עשיר הרבה יותר.
האם לעושר החדש נוספו גם אושר, שמחת חיים, סיפוק וגאווה?
האם המחיר שווה את המחיר?
חומר למחשבה.

——————————————————————–

את עו"ד אביגדור פלדמן מעולם לא פגשתי, אך אך אני עוקב אחריו מרחוק כבר שנים רבות: פעם בהערכה רבה, בהמשך בתמיהה שהפכה לכעס וסלידה, ונכון להיום – בהבנה רבה ובצער רב עוד יותר.

שהרי מה עצוב יותר מלפגוש את מי שיודע שהוא מוכר את נשמתו לשטן, יודע את המחיר (וגם את התמורה) ומשתוקק בכל מאודו להחלץ מהעסקה האפילה עליה הוא חתום – אך זו, מסיבות אלו ואחרות, חזקה ממנו. 

רקע קצר: אביגדור פלדמן, מבכירי עוה"ד "הפליליים" בארצנו, מוכר לי ולרבים אחרים כמי שמקדיש את ימיו ואת מרצו לעניינים שברומו של עולם – הגנה על עינייני זכויות אדם, על נאשמים שסיפורם משולב בגזענות ו/או התעמרות בקבוצות הנמצאות בשולי החברה, ומאבקים עקרוניים בטיפשות וברוע הבסיסי של "המערכת", תהא אשר תהא.
בכל אלה מופיע פלדמן כאדם חכם, נחוש בדרכו ורודף צדק אובססיבי, קרוב ללקוחותיו ומאמין בהם, נון-קונפורמיסט וחסר כל יראה מפני המימסד אשר מתעמר, לשיטתו, דוקא בחלשים ובחסרי הישע.

אלא שמשהו השתנה, ואולי אף השתבש, עם הצטרפותו של פלדמן לצוות ההגנה של משה ("כבוד אנסי") קצב. מילא ציון אמיר המפונפן, מיוצרי הסטריאוטיפ של "העורך דין הפלילי" שתפס מימדים חסרי תקדים במקומותינו – אבל אביגדור פלדמן?!
שהרי ברור לכולנו שהוא יודע עם מי יש לו עסק, ועל מה מדובר, את מי ואת מה הוא מייצג – וכנגד מי. אז מה האינטרס? שפע הכסף? – אביגדור פלדמן?! האם גם הוא הפך לנערה עובדת?!

אלא שפלדמן נימנה כנראה על הזן הנדיר של הנערות הערות – אלו שמציעות את מחמדיהן לכל דיכפין שהמזומנים בכיסו, אך עדיין לא זכו לקהות חושים מטמטמת ומשחררת עכבות. כך שבתום המשמרת, יהא ארנקה תפוח ככל שיהא, חוזרת הנערה הערה לביתה הנקי והמטופח, אך לא מוצאת מנוח לנפשה המיוסרת.

הבחירה של פלדמן בתכניתה החדשה של אילנה דיין ("מי שמדבר", יום א', 23:00) היא בחירה מושכלת וחכמה. הוא יודע מראש מה צפוי לו, ונראה שאף מייחל להזדמנות הנכונה והראויה לפרוק את המועקה הכבדה שרובצת עליו. הוא גם יודע היטב מי הפרטנרית שלו, שמבחינות רבות דומה לו כל-כך: אשה מבריקה, מודעת לחלוטין לעצמה ולסביבתה, ובעלת אג'נדה אישית וחברתית ברורה ונחרצת  – אשר גם היא נאלצת "לעבוד" ולשתף פעולה עם המדיום בו היא פועלת. גם לה יש מוניטין והערכה רבה, בצד נפילות חסרות מחילה (ראה פרשת סרן ר').

וכאשר שתי נערות עובדות נפגשות בצומת, הן זקוקות בדיוק לשנייה אחת כדי לזהות זו את רעותה ולוותר על המאניירות וההצדקות השמורות לקהל הרחב. פלדמן יודע שהוא הגיע לאולפן כדי לשים קץ למועקה הרובצת עליו, והוא יודע שהיא יודעת שהוא יודע שהיא יודעת. אפשר להתחיל…

ועדיין ההפתעה רבה. תוך פחות מדקה מתחילת התכנית כבר מניח פלדמן את האקדח המעשן על השולחן: חייו המקצועיים, הוא מספר לדיין מבלי שהיא תשאל, הם עלובים וחסרי כל תוחלת. הוא עוסק במסחר ציני וסרקסטי בשקרים, הוא בז לעצמו ולסביבה בה הוא פועל, והוא עושה זאת בעיניים פקוחות ובהכרה מלאה.
זו אינה הצגה, לשם שינוי. הוא אותנטי לחלוטין. שפת הגוף שלו, עצורה ומאופקת, משדרת צער וכאב שהוא אינו יכול להכיל יותר.
יש לו גם כמה טיעונים מקלים: כל מערכת המשפט, הוא טוען, היא מסואבת ושקרית – החל מהנאשמים (בין שהם אשמים ובין אם לאו, הוא חוזר ומדגיש שוב ושוב), המשך בעורכי הדין, אנשי המשטרה, ועד אנשי הפרקליטות והשופטים – כולם מנהלים סחר גלוי בשקרים, בין אם בחדרי חדרים ובין אם בלב ההיכל ובראש חוצות.

ומה הוא עושה שם? "זה כל מה שאני יודע לעשות" הוא אומר לה.
נערה עובדת צריכה להתפרנס, וכשמגיעה לרחוב וולוו מפוארת שווה להתכופף קצת יותר. אין סיפורי אהבה, יש מבצעים מיוחדים במחלקת הבשר: תן-קבל-הוסף-קבל יותר. נגעת-נסעת. Buy&bye.

אז מה באמת קרה שם, בלשכה האפלה? דיין מנסה לספק את ליטרת הבשר של הערוץ החרוץ. אלא שפלדמן כבר יותר מדי שנים ברחובות האפלים והוא מכיר היטב את חוקי המשחק: נערה עובדת יודעת שאין לה עתיד, אבל זוכרת שיש לה מחר. "מדובר באנשים חיים" הוא אומר לה. היא מביטה בו.
הוא יודע שהיא יודעת שהוא יודע שהיא יודעת…

היא עצמה מתקשה לעמוד בעומס הרגשי שנופל על האולפן. נראה שהיא מבינה טוב יותר מכולנו על מה הוא מדבר, היכן הוא נמצא ומה הוא מחפש. היא שואלת על ילדיו הצעירים. על ההזדמנות לתיקון. הוא סקפטי. "הלואי".

רגע לפני סיום. "מה תרצה שיאמרו עליך?"
"שאני אדם טוב לב" הוא עונה לה ומלטף את זרועה שנפתחת אליו.

אני נזכר במשפט הסיום של הסרט "אשה יפה":
…ואז הגיע האביר והציל אותה. והיא? מייד הצילה אותו בחזרה.

——————————————————————–
פורסם לראשונה ב- 15.1.2008

[ עדכון 17.1.2011 ] קישור ישיר לתכנית באתר Mako