Archive for the ‘כל מיני…’ Category

עבודת צוות בסביבה דינמית: לא מה שחשבתם, ממש לא…

09.12.13

אם גם אתם עייפתם מהרצאות מלומדות וסדנאות עתירות רצינות בנושא "ניהול עבודת צוות בסביבה דינמית וחסרת יציבות", פנו לעצמכם תשע דקות וצפו באחד הביצועים היותר חכמים ומטריפים.
[ תודה לעטרה בילר על ההרמה להנחתה ]

למיטיבי לכת:
צחוק צחוק, לכולנו ברור שמאחורי רצף הגגים הנון-שאלנטיים האלה עומדות שעות ארוכות של תכנון קפדני, תירגול אינסופי, ויש להניח שגם כמה נפילות כואבות…

הקרקס הציני

08.11.12

צונג צונג (Tsung  Tsung) הוא ילד הונג-קונגי חמוד ומוכשר כשד, אשר התגלה לעולם הגדול בגיל 5. בסרטון הקצר שכאן תוכלו לראות אותו בסביבה הביתית ולהתרשם מהכישרון המוסיקלי ומהיכולת הטכנית המצוינת – שעדיין דורשת עבודה וליטוש, אבל יש עוד מספיק זמן…

שנה לאחר מכן, הוא כבר מגיע לארץ האפשרויות-הבלתי-מוגבלות-עלק, הישר לתכנית האירוח עתירת הרייטינג של Ellen. כאן הוא כבר הופך לחיית שעשועים קטנה ומאולפת עם טוקסידו ורוד, עיניים מפוחדות, מראיינת מסתלבטת אשר מבזה אותו מול מליוני צופיה, ומאניירות מיותרות אשר הופכות אותו מילד פלא מקסים לליצן עצוב בקרקס הציני:

כמה חבל.

בשבחי הקיבוץ: 50 שנים לקבוצת "זית" מרביבים

28.10.12

פרולוג: ואולי לא היו הדברים מעולם
בשנים האחרונות נערמים על המדפים ספרים רבים העוסקים ביצור המוזר הנקרא קיבוץ – חלקם אקדמאיים-מחקריים וחלקם המציגים זויות מבט אישיות ("הביתה" של אסף ענברי, "היינו העתיד" של יעל נאמן, "את כל הדברים" של יצהר ורדי, ועוד). השנים שחלפו לא רק ששינו את פני הקיבוץ אלא גם הפכו אותו לשק חבטות עבור קבוצות פוליטיות וחברתיות (היוצאות כנגד "המליונרים שהשתלטו על הקרקעות…")  ולמרבית הצער גם עבור רבים מבוגריו אשר שבים ותולים בקיבוץ בכלל ובלינה המשותפת בפרט את המקור למצוקותיהם, קשייהם ושריטותיהם מאז ועד עולם. התקשורת, מטבעה, ממהרת להעצים קולות אלה, וממעיטה להביא לביטוי את ההיבטים האחרים של של חיי הקיבוץ ובראשם ערכי העבודה, היוזמה, השיתוף, החברות והאחריות ההדדית.

קבוצת "זית" נוסדה בקיבוץ רביבים בחודש ספטמבר 1962, כקואליציה של בוגרי גן "רימון" וגן "תמר". לא כאן המקום לפרט את כל עוללותינו כיחידים וכקבוצה, אך העובדה המרתקת היא שבמהלך השנים לא רק שלא התפוגגה הקבוצה, אלא אף שמרה על כוחה וחיזקה את הקשר ביננו – מזה שנים רבות שאנחנו חוזרים ונפגשים בהזדמנויות שונות, הן בשמחות והן ברגעי צער. "השנים החולפות רק היטיבו איתנו", טוען דניאל "כשאת התחרות והקנאה של ימי ילדותנו החליפו הפירגון, ההערכה והתמיכה".

לאן הפעם? בתחילה חשבנו לגוון ולצאת טיול ג'יפים משותף ביוון, אך מגבלות הזמן והתקציב החזירו אותנו למסגרת של סוף שבוע ארוך בארצנו, וכתשובה הולמת לשנותינו במדבר אנו בוחרים לנצל עד תומם את רגעי הקיץ האחרונים של אצבע הגליל. אילת ורוני לוקחים על עצמם את הפיקוד והניהול הלוגיסטי, ולנו לא נשאר אלא להתייצב בנקודת הכינוס. והופ יצאנו לדרך…

יום חמישי: כל החברים לחדר האוכל
בשעה אחת בצהריים אנחנו נפגשים בצומת צמח. חיבוקים, קפה ומאפה והיידה ליעד הראשון – שעתיים רטובות בשפך הזאכי, סוג של אנטי-תיזה לחולות המדבר של ילדותנו. אחרי תקופה קצרה בה היה הזאכי סגור עקב התמוטטות של עצים לארכו, נוקה הנחל וסודר כך שניתן ללכת בביטחה לכל אורכו.
בבריכה השנייה אנחנו פוגשים את חיים ודנה, אב ובתו שלא מבינים מי זו החבורה הרועשת שנחתה עליהם לפתע אבל נהנים לשמוע את הסיפור שלנו, שולפים מהתרמיל את האייפון ושולחים לנו בן-רגע את התמונה הקבוצתית הראשונה ממפגש זה.

לקראת חשיכה אנחנו מגיעים לכפר יובל, שם ממתין לנו חלום יעקב, מתחם הצימרים של ז'קלין ויעקב כהן, שכאילו נתפר במיוחד עבורנו: 7 צימרים שבמרכזם דשא גדול עם שפע פינות ישיבה, סככת חדר-אוכל מרווחת ולצידה מטבח פתוח, מרווח ומצויד כהלכה.
התארגנות זריזה בחדרים, וקדימה לתורנות מטבח: אילנה, ענת ודליה חותכות סלט, ורד והלה משפצרות את תפוחי האדמה שבתנור, רות ממונה על האורז העירקי, דניאל ועידן משנעים את התוצרת לשולחן הקבוצתי שאותו עורכות רעיה ותמררוני וניצן מזרימים לנו עוד ועוד בשרים מחיות בגבהים שונים, לשמחתן של החתולות המקומיות שנהנות ממה שאנחנו כבר לא מצליחים להכיל.

כשהכלים שטופים והשולחן נקי מגיעים הקפה, העוגות והפיצוחים. זה הזמן להציג לראווה את קולקציית הילדים והנכדים, לשחק טאקי, רמי קוב, פינג פונג ושש-בש ולעטוף הכל בזכרונות, צחוקים וחוויות מהימים ההם ומהזמן הזה. לילה טוב.

יום ששי: היי הג'יפ + קבלת שבת כמיטב המסורת (הקיבוצית)
את יום ששי אנחנו פותחים בארוחת בוקר מפנקת פרי יצירתנו, ולאחריה עולים על הג'יפים של יואב עוזיאל שלוקח אותנו ליום ארוך ומהנה באצבע הגליל ורמת הגולן. יואב הוא מדריך אולטימטיבי שמשלב הכרות מצוינת עם השטח, החי והצומח, שולט בהיסטוריה הרחוקה והקרובה, והכי חשוב – יודע להפוך את כל זה לסיפור מרתק.
אנחנו מצפינים בדרכי עפר בין מטעי האבוקדו לאורך אצבע הגליל, עולים לרמת הגולן לתצפית על בריכת רם, ממשיכים לאתר הזכרון של גדוד "עוז 77" מול עמק הבכא, מתחרפנים מהשמש הקופחת והמים הדלוחים בעין מוקש ומבצעים תיקון מהיר לצל ולמים הקרירים של עין אקליפטוס. לקראת אור אחרון אנחנו מגיעים לתצפית על להקות העגורים החוצות את אגם החולה ממזרח למערב.

בחזרה לצימרים, מקלחת חמה ושוב כולנו במטבח בדרך להפקת ארוחת ערב שבת חגיגית. לאחר האוכל, כמיטב המסורת של קיבוץ רביבים, הופך חדר-האוכל לאולם אירועים ואנו שבים ומתכנסים לקבלת שבת שבמרכזה משחק קבוצתי – על הזית: קוביית המזל מתגלגלת והשופל הצהוב של הרפת נוסע ומעמיס לנו חידות, משימות, צחוקים וחוויות אשר מלוות אותנו לאורך השנים.


מנפלאות הלינה המשותפת: דליה מנסה להיזכר מי ישן עם מי ובאיזה חדר כשהיינו בכתה ו'. בהמשך מתפתח ויכוח בשאלה מתי הותקן השמרטף שתחתיו היינו מבלים בלילות ביללות "שומרת, שומרת" – האם כשעברנו לבית "זית" או קודם לכן, עוד בימי הגן?
החלטה: להעביר לדיון נוסף במפגש הבא.

לדניאל היה תמיד הראש הכי חזק בכיתה, וכשהוא נדרש "להפתיע אותנו" הוא עושה זאת בהצלחה מלאה. הלה, שמתגוררת היום לא רחוק ממכללת ספיר שבה הוא מרצה, שומרת שהוא לא ילך יותר מדי שמאלה…
אחרי 50 שנים ביחד אנחנו מכירים את היכולות ואת המגבלות האישיות והקבוצתיות, ומצליחים לשמור את המשותף כשהוא חזק הרבה יותר מהשונה.

אילנה ורעיה מבצעות את "שאבתם מים בששון" במופע מחווה לזכר ערבי הריקודים בחדר האוכל. תזכורת לימים בהם עדיין לא היו לנו טלויזיות רב-ערוציות, אינטרנט מהיר, דואר אלקטרוני חובק עולם וסמארטפונים מקוונים – אבל היו שפע שמחות משותפות ורגעי הי, הי, הי, הי.


שבת: חכם הנהר מהחותרים בו…

יום שבת בבוקר. ניצן המשקיען חוזר משני סיבובי ריצה סביב הישוב, בעוד שאול מתעורר מהמקהלה העליזה שמנסה לשחזר על הדשא את מיטב שירי "החטיבה" . זר לא יבין זאת.

ארוחת בוקר מושקעת, ואנחנו יוצאים למתחם קייקי מעין-הגושרים, שוב סוג של אנטי-תיזה לספינות המדבר של ילדותנו. החלוקה ל-3 סירות יוצרת מיד סוג של תחרות קבוצתית, ובסירה שלנו מתפתחת הסתלבטות על  סדנאות המנהלים העוסקות בסוגיות שלפיתוח מנהיגות והובלה במים סוערים. במסגרת זו אנחנו מחליפים את החזון הקבוצתי שלנו מהשאיפה ההירואית להוביל את השוק ולהגיע ראשונים ליעד לשאיפה הדוגלת במיקסום החוויה – מה שמאפשר לנו לחיות בשמחה עם העלייה על השרטונים וההתנגשויות התכופות בשיחים שעל גדות הנחל, לוותר על האובססיה לשליטה בתהליך, ולהפוך את מיקומנו האחרון בשיירה מכשלון אופרטיבי להצלחה מסחררת במימוש יעדי הארגון…

דווקא כאן ניתן לראות את הדרך שעברנו מתפיסת "ההישגיות בכל מחיר" של נעורינו המשותפים בימים ההם, לתפיסת "החיים הטובים וההנאות הקטנות" המתאימה יותר לגילנו המתקדם בזמן הזה.

את אקורד הסיום של המפגש אנחנו בוחרים לקיים במסעדת פינה בראש הממוקמת בבנין משופץ ויפהפה אי-שם בקצה ראש פינה. המנות הראשונות מפתיעות, הבשרים מצוינים, הקינוחים מעולים, אבל לקיבוצניקים יש עוד שלוש וחצי שעות נסיעה בדרך דרומה – וזה הזמן לנשיקות, חיבוקים וצילום פרידה.

משמאל לימין: רות, ורד, הלה, תמר, אילנה, אילת, רוני, דניאל, ענת, רעיה, עידן. כורעים: דליה, ניצן, שאול. חסרים: עמרי, ארנון, נבו, עופר.

אפילוג: האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו
בשנה הבאה חוגג קיבוץ רביבים 70 שנה להיווסדו ועלייתו על הקרקע כאחד משלושת המצפים שהוקמו בנגב בשנת 1943. את סיפורו של הקיבוץ ובתוכו הסיפור המופלא על שדה הגלדיולות שיש הטוענים כי בזכותו נכלל הנגב בשטחה של מדינת ישראל תמצאו כאן. חומר למחשבה לכל משמיצי "המליונרים שקיבלו מגרשים חינם"…
הרבה סופות חול, שטפונות בואדי, שמחות ואכזבות, קשיים והצלחות עברו על קיבוץ רביבים מאז ימי "הנקודה הישנה" ועד היום. חלק מאיתנו קבעו בו את ביתם, בעוד האחרים מפוזרים היום בין באר שבע בדרום לחיפה בצפון. התבגרנו, התמסדנו ופיתחנו עולמות אישיים שונים ומשונים, ועדיין – טלפון או מייל אחד, ואנחנו חוזרים להיות קבוצת זית.

שתהיה לכולנו שנה יוצאת מהכלל

05.09.10

רד-בול נותן לך כנפיים (את הביצים תביא מהבית)

11.05.08

טייסי מסוקים יכולים להתגאות בשפע הישגים ומעשים טובים, אך מתקשים להשלים עם הפער ביכולות האוירובטיות לעומת חבריהם במטוסי הקרב הזוכים לחוויות עתירות G ושפע פוזיציות אנכיות והפוכות על האופק.
עד שהופיע הבולקו BO-105 עם רוטור קשיח ועוד כמה שיפצורים חיוניים, המאפשרים לו להציג ביצועים מעוררי קנאה…

חובבי הקולקטיב ישמחו למצוא כאן עוד מידע על המסוק, שכבר אינו מיוצר אך עדיין נמצא בשירות פעיל במדינות רבות לרבות ישראל – בה הוא משמש כיום כאמבולנס מעופף בשירות מד"א.

הסרטון הראשון מראה מסוק ממותג עבור רד-בול מבצע אוירובטיקה מלאה, ואילו הסרטון שמתחתיו מדגים מה אפשר לעשות עם אותו רוטור קשוח (בתוספת ביצים קשות) בטיסה טקטית נמוכה ועצבנית…

חגורות נעולות? צפו ותיהנו…

Stairway to Heaven

11.12.07

page-planet-2007-roiters.jpg 
ג'ימי פייג' ורוברט פלאנט, לונדון, 10.12.07 (צילום: רויטרס)

כל העולם, אשתו וילדיו מדברים על הופעת האיחוד ההיסטרית וההיסטורית של Led Zeppelin אמש בלונדון, וכנראה שבצדק..

אודה על האמת, לד זפלין לא היתה להקת הבית שלי בימי נעורי אבל במשך השנים למדתי לזהות בתוך הרעש הגובר את האיכויות המוסיקליות והאחרות שפייג' וחבריו הצליחו ליצור ולהביא לנו, ולזקק מתוך ההיצע הגדול את הקטעים האהובים עלי.

המהומה הרבה סביב הקאמבק המיתולוגי, 27 שנים (!) אחרי שהלהקה התפרקה, הביאה אותי לחפור בערימות הדיסקים ולשלוף מתוכם כמה רגעים של מוסיקה שהיתה ונשארה מצוינת, ובעיקר של גיטרות שעושות לי את זה מאז ומעולם…

אלא שצלילים מצוינים במערכת הביתית ובאוטו לעולם אינם משתווים לאיכויות של הופעה חיה. מאחר ולונדון לא מחכה לי (20 מליון חובבי מוסיקה מכל העולם התחרו על 20,000 כרטיסים למופע) שמחתי להענות להזמנתו של ד', ידידי ושותפי הותיק לכמה מהימים והלילות הטובים יותר בחיי עד כה, לערב מחווה ללהקה אשר נערך בתחילת השבוע באולם צוותא בתל-אביב.

לאולם הקטן, שדומה שלא השתנה ב-30 השנים האחרונות, נדחסו כ-350 רוקיסטים קשישים כמוני (חלקם עם דור ההמשך שלא ידע כנראה את פייג', פלאנט, פול-ג'ונס ובונהם זצ"ל) לערב בו הופיעו בזו אחר זו להקת "כבד קצוץ" (סבירה כחימום), "הצ'רצ'ילים" בהרכב מצומצם אך מצוין של דני דותן, חיים רומנו ועמי טרייבטש, ולבסוף "שליחי הבלוז" (גיטריסט טוב אך מנייריסט, בסיסט ומתופף שעושים את העבודה וזמר חתונות שחרב לשירים ולנו את הצורה…).

כשנדלקים האורות להפסקה (צוותא אכן נשארה צוותא) אני מגלה שתי שורות לפני את י', לשעבר שותף לעשרות לילות חשוכים במרחבי סיני האבודים אשר הפך ברבות הימים למנכ"ל צמרת אך היה ונשאר מוסיקאי ברמ"ח אבריו, ולצידו את א', מנכ"ל של חברת שיווק גדולה ושותף נאמן לפעילות קהילתית המתנהלת הרחק מאורות הזרקורים, אשר מספר לי שעבורו זה רק החימום לקראת טיסתו יום למחרת לקונצרט בלונדון. יש מי שיודע לחיות נכון…

הכסאות בצוותא היו ונשארו ישנים וצפופים, התאורה נשארה מטופשת להחריד והסאונד היה ונשאר חורק וזוועתי – אבל כאשר חיים רומנו האגדי מתחבר לגיטרה המוסיקה נכנסת ישירות לורידים, החיים נשמעים לפתע מרגשים ויפים הרבה יותר, ולרגע קטן יש אפילו מדרגות לגן העדן.

קחו לעצמכם 10:30 דקות הפסקה וטוסו רחוק וגבוה מכאן ועכשיו…

גל עכור בשלולית ה-קואוצי'נג המקומית

08.12.07

כבר זמן רב שאני וכמה מידידי ממתינים לראות מי יהיה זה שינעץ את הסיכה בבועת ה-קואוצ'ינג המקומית, אשר התנפחה במהלך השנים האחרונות למימדים בלתי סבירים בעליל.

חיכינו, והנה זה בא: סידרת כתבות ב"דה מרקר" תחת הכותרת המתחכמת "לא מה שחשבתם" וכתבת שער במוסף השבת של ידיעות אחרונות תחת הכותרת "היסטוריה של א-ל-י-מ-ו-ת" חושפות לאומה טפח מהחצר האחורית של אלון גל, מי שמנסה בחודשים האחרונים למתג את עצמו כ-"קואוצ'ר של המדינה" (כך במקור) ומבטא, אם יורשה לי, חלק נכבד מהרעות החולות הנספחות לתחום זה במקומותינו.

בעוד הכתבות בדה מרקר הינן מהסוג העוין מלכתחילה, ומעמתות את גל עם פערים בלתי סבירים בין "קורות חייו" הרשמיים לבין המציאות בשטח, הרי שהכתבה בידיעות אחרונות נראית ככתבה מוזמנת ומתוזמנת היטב:
בסידרת מפגשים עם אמירה לם מספר לה גל על ילדותו הקשה לצד אחיו הנרקומן, נערותו העבריינית והאלימה, ובגרותו הזועמת והאלימה לא פחות.
"כמות האנשים שחטפו ממני אגרופים וסטירות על לא עוול בכפם יכולה למלא אולם כדורסל" הוא מספר לה מיוזמתו ומרצונו החופשי, רגע לפני שהסיפור קורע הלב מגיע לנקודת המפנה ההכרחית – בה פגש את אשתו הנוכחית (כך בכיתוב לתמונה בעיתון), ומאז הם מנהלים יחדיו את חברת תות תקשורת שבבעלותם וחיים באושר ובעושר…

מה הופך נער חסר גבולות וגבר זועם ואלים ממדריך שחייה וסוכן ביטוח ל"מאמן-על" המתיימר לגעת, באופן ישיר או עקיף, בחייהם של אלפי אנשים? 
נראה כי לם אינה מעונינת להקשות על המרואיין והיא מביאה את סיפורו כפי שהוא מוצג לה (בפורמט המוכר עד זרא לקוראי המוסף – "איזה חרא / שיכור / מסומם / שרלילה הייתי פעם.. ואיך השתניתי בדיוק עכשיו לקראת הקמפיין / הפסטיגל / הסרט / הספר / הדיסק החדש שלי"), למעט אמירה אישית קטנה החבויה בתחילת הכתבה (ציטוט): "לפגישה ביננו הוא מגיע נחוש לשים הכל על השולחן. אבל השאלה האם הוא מגלה הכל נשארת פתוחה". כתבה, ולא הוסיפה.

"זה מקרה קלאסי של אנשים ללא גבולות" מסביר לי צ', ידידי הפסיכולוג שעוקב בסלידה ובדאגה רבה אחרי סידרת הטלוויזיה "משפחה חורגת" אותה מוביל גל, ובה הוא "מאמן" משפחות הנמצאות על סף קריסה כלכלית.
"אלון גל מרשה לעצמו לנהל ברגל גסה ובאופן פומבי 'התערבויות' שאנשי מקצוע מנוסים מתלבטים רבות לפני שהם מבצעים אותן עם מטופליהם בחדרי חדרים. יש הבדל משמעותי בין 'אימון אישי לתוצאות' לבין כניסה וולגארית וחסרת אחריות לעולמות בהם הציר המרכזי הוא יחסי זוגיות ויחסי הורים-ילדים. מה למדריך השחייה ולעולמות אלה?".

אלא שאלון גל הוא רק דוגמה, קיצונית ככל שתהיה, לחוסר הגבולות המאפיין את עולם האימון המקומי.

חוסר גבולות (1): נפלאות (חוסר) הפרופסיה

עולם האימון (סליחה, Coaching), אינו חדש. ישנם תחומים, כמו עולם הספורט, בהם המושג "מאמן" ידוע ומקובל מזה שנים רבות, וישנם תחומים בהם החליף תואר "המאמן" האופנתי את מי שהוגדר עד לא מכבר כיועץ, חונך, מדריך וכדומה.
המשותף לכולם הוא ליווי של אנשים וקבוצות בדרך לתוצאות והישגים – כל אחד בתחומי עיסוקו – תוך שילוב הכרחי של שני עולמות "פרופסיונליים": הכרות טובה עם עולם התוכן הרלוונטי (כדורגל, מוסיקה, מדעים, טיסה, ניתוחים כירורגיים, עריכת דין, ניהול, כלכלה..) בצד הכשרה ראויה ונסיון בעולם האימון כפרופסיה (כלים ותהליכים לעבודה עם אנשים וקבוצות).
בתחומים מסויימים (ספורט, טיסה, פסיכולוגיה ועוד) הנושא ממוסד לחלוטין ודורש הסמכה ורשיון המוענק ע"י גופים רלוונטיים, ובתחומים אחרים הוא מבוסס על "הסמכות פנימיות" הנשענות על ותק ונסיון מקצועי.

עולם הקואוצי'נג (בעיקר במהדורתו המקומית והעילגת, בה הפך ה-Coach ל-קואוצ'ר…), מנסה לחולל קסמים ולהכשיר אנשים כ-"מאמנים טוטאליים" ללא כל קשר לפרופסיה מקצועית כלשהי.
שנאמר: "מאמן תהיה לנו…".

מאמן למה – לפיתוח עסקים? לניהול ארגונים? לכדורגל? לכלכלת המשפחה? לזוגיות? להורות? האם יש לך נסיון, הכשרה והבנה כלשהי בתחום המקצועי בו אתה מתיימר לאמן?
את התשובה לשאלות קנטרניות אלו נוטים חסידי הקואוצ'ינג המקומיים לפתור בתגובה הנשענת על הגישה לפיה "הכל נמצא בידיו של הלקוח-המתאמן… תפקידנו רק לסייע לו לגלות, להבהיר ולהעצים את היכולות החבויות בו..".
נאמנים לגישה זו מתמחים המאמנים החדשים בשאלות בסגנון: מה החזון שלך? האם אתה מאושר / מוגשם / מבטא את עצמך? היכן תרצה להיות בעוד X שנים? מה יבטא את ההצלחה? מה, לדעתך, אתה צריך לעשות? מי יוכל לסייע לך? מתי זה יקרה?…

במילים קצרות מהז'רגון הייעוצי הקלאסי:
"בהירות" + "מבנה למימוש" + "ניהול אנרגיה".
והיכן הפרופסיה המקצועית? היכן ההבנה וההנחייה מה ואיך לעשות ברגע האמת – איך בועטים מנקודת ה- 11, איך מבצעים נחיתת חירום, איך בונים קמפיין שיווקי, איך מנהלים צוות…

חוסר גבולות (2): השילוש הקדוש – שרלטנות, תאוות כוח ותאוות בצע

דומה שעולם האימון, הנקשר בתקשורת המקומית ל"הצלחה מהירה + כסף גדול" מהווה עבור רבים הזדמנות נדירה להגשמת פנטזיה משולשת:  
גם לשלוט ולהשפיע על אנשים (שימו לב לעלייה המטאורית בפופולריות של הפסיכולוגיה האישית והקבוצתית בשנים האחרונות), גם לעשות מזה בוכטות של כסף (אלון גל מגיע למשפחה הקורסת כשהוא רכוב על ג'יפ חדש, הישר מהוילה בזכרון יעקב), וכל זה בקורס אחד ותוך פחות משנה…
העתיד – רגע אחרי קבלת תואר הקואוצ'ר – אכן נשמע מצוין לכל מי שמאס בחיינו הסיזיפיים כאן ועכשיו.

אלא שבדומה לתחום הגישור, אשר כיכב כאן לפני כמה שנים, כך גם בעולם האימון – גילו מיטיבי הלכת תוך זמן קצר כי העתיד אינו טמון בעבודת האימון הסיזיפית והיום-יומית כי אם בהגשמת החלום עבור אחרים.
וכך, לצד קומץ קטן של אנשי מקצוע בעלי ידע ואינטגריטי אישי ומקצועי כמו יורם גורדון (CoachMe), נטאלי בן-דוד (Emotion), ראובן כ"ץ ועוד כמה צדיקים וצדיקות, קמים להם עשרות מומחים מטעם עצמם המתמחים בעיקר בשיווק אגרסיבי המתבסס על מצגי שוא + "כריזמה אישית".

היזהרו מעצי הבאובב, נזירים עם פרארי בליסינג, מכופפי בננות, תותים מפוקפקים וגלים מסוכנים.

רגעים קטנים של נחת רוח, או: כרוב ממולא ואומנות השיווק

20.07.07

חום יולי-אוגוסט. ירושלים. משמאל נמצא איזור ההיי-טק של הר חוצבים. אלא שאני פונה ימינה. התמונה מתחלפת לשחור לבן: מאות "דוסים" בדרך מכאן לשם. אני חונה, כרגיל, ליד פח האשפה הענק הניצב ליד "בית ישראל" ומביט בלוח המודעות: פרסומים של סלקום ואורנג' למגזר החרדי, כמה פאשקווילים בעד ונגד ענינים שונים שברומו של עולם, וגם מודעה גדולה וצבעונית המבשרת על הגרלת פרסים בין התורמים לקרן צדקה כלשהי. הכל שונה, הכל דומה.

מדרגות רחבות מטפסות למרכז הקהילתי "נווה חמד". דלפק קבלה, מסדרון עם לוח מודעות עמוס בפעילויות, מטבחון, חדר ספרייה שהוא גם חדר המזכירות שהוא גם חדר המנהלת, ולצידו אולם קטן שבו מתקיימות הפעילויות עצמן. במרכז החדר שישה שולחנות מחוברים, אשר יוצרים "שולחן ישיבות" גדול וסביבו 16 נשים חרדיות.
הרב דויטש יושב מעט בצד ומוודא שהכל מבוצע כהלכה.

מה אני עושה פה?

זהו המפגש האחרון של קורס "שיווק חברתי – קהילתי" שאני מעביר עבור המדור לחינוך ונוער חרדי בעיריית ירושליים, ומשתתפות בו רכזות חברתיות של מרכזים קהילתיים הפזורים בשכונות החרדיות בעיר. מזה כחודשיים שאנו נפגשים בכל יום חמישי בבוקר ועוסקים בענייני שיווק ופרסום: החל ממושגי יסוד, דרך איפיון ומיפוי קהלי יעד, פיתוח שווקים ומוצרים חדשים, עקרונות לניסוח ועיצוב קרייאייטיבי ואפקטיבי, ניהול תקשורת שיווקית, גיוס משאבים ושיתופי פעולה, פרזנטציה ושיווק עצמי, יחסי ציבור ועוד…

בשנים האחרונות מגלים יותר ויותר ארגונים חברתיים וקהילתיים כי עולם השיווק אינו "מחוץ לתחום" עבורם, ואף ליהפך מזה: תהליכי ההפרטה וקיצוצי התקציב מחייבים ארגונים אלה, אשר היו מורגלים בעבר לתיקצוב וסיבסוד, להשיג לעמם תקציבים ומקורות הכנסה עצמאיים ובלתי תלויים.
מי שלא נערך נכון למציאות החדשה מוצא את עצמו ללא משאבים נאותים וללא יכולת למלא את שליחותו, חשובה ככל שתהיה.

אישית, אני מאד אוהב לעבוד עם ארגונים אלה.
נכון, הם משלמים בשקלים את מה שעולם ההיי-טק משלם לי בדולרים, אבל הם מלאים באנשים טובים, עושים מעשים טובים, והדבר החשוב מכל, מנקודת המבט הייעוצית: הם פחות מפונקים מחבריהם במגזרים העסקיים והממלכתיים, הם מבינים את הצורך האקוטי בשינוי התפיסות וההרגלים הקיימים כדי להמשיך "לשרוד" ולהצליח, והם מוכנים להרתם למשימה ולעבור את המהמורות והחתחתים הרבים הנמצאים בדרך להצלחה.

נחזור למפגש המסכם.
המשתתפות מציגות לקבוצה פרוייקטים שהכינו, ואני שמח להבחין ביישום של הנושאים בהם עסקנו בקורס, הן במהלך ההצגה עצמה והן בהערות ובהארות החכמות שכל אחת מהן מקבלת מחברותיה לקבוצה.
כשאני מציע שנצא להפסקה ואחריה נסכם את הקורס, מבקשת אסתר שנחכה דקה – יוצאת מהחדר וחוזרת עם צלחות, מזלגות וסיר שמתוכו היא מניחה בפני כל משתתפת כרוב ממולא ריחני ומהביל.
מה זה? אני שואל אותה.
"זה הדבר הכי חשוב שלמדתי בקורס" היא עונה, "אבל אני אספר לכם על זה אחרי ההפסקה. בתיאבון".
לך תדע אילו הפתעות אנשים מכינים לך, אני חושב לעצמי וטועם מהכרוב.
הוא פשוט מצוין.

אחרי ההפסקה אנחנו ניגשים לסיכומים: איפה היינו ומה עשינו, מה ראינו ולמדנו, והכי חשוב – מה ואיך כדאי שנעשה בהמשך.
יותר מכל דבר אחר, אני שמח להבחין בטרנספורמציה ובמקום החדש בו נמצאות המשתתפות, ב- 3 היבטים שמשלימים זה את זה:
א. המעבר מפעילות המבוססת על "מיסכנות ורחמים" לפעילות המבוססת על מקצוענות, גאווה וערך עצמי – ברמה האישית של הרכזות וברמת המרכזים הקהילתיים עצמם.
ב. מפעילויות "שבלוניות" ובעלות אופי "מגיב" לפעילות יצירתית ויוזמת – אשר יוצרת "אנרגיה" חדשה ומוסיפה תחושה של ערך ובטחון.
ג. "כל אחד הוא נר קטן… וכולנו אור איתן" – הבנת העוצמה המשותפת של הקבוצה והיכולת לפתח ולקדם את עצמן יחד, כלפי פנים וכלפי חוץ.

"אז מה עם הכרוב?" אני שואל את אסתר, רגע לפני הפרידה מהקבוצה.
"אתה בטח כבר שכחת" היא אומרת, "אבל בפגישה השנייה של הקורס הצגת כל מיני תחומים שיווקיים ושאלת במה אנו טובות יותר ובמה פחות. אני עניתי שאין לי מושג בשום דבר. אני אשה חרדית ואני מרכזת כבר הרבה שנים מועדון קשישים בשכונת הבוכרים. מה לי ולשיווק. אבל אז שאלת אותי מה אני יודעת לעשות מצוין, ועניתי לך: כרוב ממולא. כולן צחקו, חוץ ממך. ראשית, טענת שבישול ושיווק הם לא תחומים כל-כך שונים: צריך להכיר את "הלקוחות" ולדעת מה הם רוצים ומעדיפים, לבחור את המרכיבים הנכונים ולטפל נכון בכל אחד מהם, ובעיקר לדעת לערבב אותם נכון ולהגיש את הכל בצורה יפה ובזמן המתאים."
"שנית, ביקשת ממני שעד סוף הקורס אני אכפיל את מספר האנשים שאומרים עלי שאני מכינה כרוב מצוין. לא הבנתי מה הקשר בין כרוב לשיווק ואיך אני יכולה לעשות את זה, אבל הבטחתי לנסות…"
"מאחר ואצלנו הבטחה שנותנים בציבור היא דבר שצריך לקיים, זה לא עזב אותי כל הקורס. מה אני עושה עם זה… בשיעור האחרון, כשדיברנו על "שיווק עצמי" פתאום הבנתי: יש לי "מוצרים" טובים, וכל מה שאני צריכה לעשות הוא להיות גאה בהם, ליזום ולהציע אותם לקהל – וזה מה שעשיתי".

לך תדע אילו הפתעות אנשים מכינים לנו, אני שב ואומר לעצמי במורד המדרגות, וכמה נחת רוח ותובנות אנושיות חבויות לפעמים בכרוב ממולא.
 

הדבר הגדול הבא: האיש שבאזזזזז לנו

27.06.07

מסתבר שגם בעולם השטוח של ערוץ 2 ניתן להגיע מעת לעת לשיאים חדשים של טימטום, טעם רע וקהות חושים – כפי שהוכיחה אמש התכנית אשר, ממש כשמה, מתיימרת להיות "הדבר הגדול הבא".
את ביקורת הטלויזיה השנונה והמדויקת אני משאיר לאריאנה מלמד, מבקרת הטלויזיה של אתר YNET, אשר בחרה בכותרת קצרה וממצה: גועל נפש.

ניתן (ואף מומלץ) להימנע מלצפות בתכנית זו ודומותיה, אך לא ניתן ולא מומלץ להתעלם מהמסרים הגלויים והסמויים אותם הן מביאות – והפעם בדמות האיש שנולד עם הבאזזר ביד, אותו מגלם בתכנית מוטי רייף (חפשו בגוגל ותמצאו מה שתמצאו).
הסבר קצר: בשונה משעשועונים בהם משמש כפתור ה"באזר" כאמצעי למענה מהיר על שאלות שונות ומשונות, הוא משמש כאן כתחליף לאצבעו של האמפרור בקולוסאום הרומי: תנועת יד קטנה – וראשו של הגלאדיאטור בזירה מותז בשידור חי מול הקהל הנפעם.

אין כל צורך בהסברים, נימוקים, הקשבה או הידברות – ככל שההחלטה מהירה, קפריזית ואכזרית יותר, כך הקהל מריע יותר.
נכון, יש גם כמה מנצחים אשר זוכים ברגע של תהילה, אך הם משמשים ככיסוי לדבר האמיתי לכבודו מתכנס הקהל: אפסותו של האיש בזירה מול כוחו האינסופי של האיש אשר קובע את גורלו.

"אתם נראים רע" מטיח רייף, לשעבר קונסול התרבות של מדינת ישראל בלוס אנג'לס (!), בזוג אחים אשר עלו לישראל מאזרביג'אן ומפגינים שליטה מרשימה בשווי משקל על כבל בגובה 3 מטר, וכדי למנוע כל ספק הוא מוסיף "וגם הבגדים שלכם זוועתיים" – כאילו הגיעו ללשכתו והציגו את מועמדותם להוביל את קמפיין הקיץ של גוטקס. בסיכומו של דבר הם דוקא זוכים ברחמי האלים, שהרי צריך לשמור כמה מנות דם לסיבובים הבאים…

אז הנה המסר להמונים:
עזבו אותנו ממחשבות, הסברים ודיבורים, ובטח שעזבו אותנו מהקשבה ואמפטיה למישהו "אחר".
שהרי בכולנו חבוי לו אחמדינג'אד קטן וקפריזי: רק תן לנו באזזזר ביד – ונעיף מכאן תוך שנייה את כל מה שלא מוצא חן בעינינו.

מזל שסטיבן הוקינג לא הגיע לכאן הערב, אני חושב לעצמי.
מי יודע כמה שניות היה מקציב לו האיש שנולד עם הבאזזזר ביד לפני שהיה מודיע לו שהוא נראה רע, נשמע נורא, וכדאי שיתחיל לעבוד על שרירי הבטן הרופסים שלו…

שווה צפייה: ניהול קרבות בדרך הטבע – זריזות ומשימתיות מול עוצמה ונחישות

06.06.07

סרטון דוקומנטארי בן 8:30 דקות המנציח קרב המוני בין קבוצה זריזה ומאומנת של לביאות לבין עדר באפאלו גדול וכבד, בשילוב הופעת אורח של שני קרוקודילים המנסים לגזור קופון מהיר ממלחמותיהם של אחרים.

לא אחשוף את הסוף (הטובים מנצחים? הטבע אכזר? – צפו ותחליטו לבד),
אך לאחר הצפייה ניתן להרהר, בין היתר, בנקודות הבאות:
* מודיעין, הערכות ודריכות
*
משימתיות, נחישות ומיקוד במטרה
* עבודת צוות –
לממש ולמקסם את ההצלחה
* ניצול הזדמנויות ברגע האמת (גירסת הקרוקודיל)
* התעשתות, רתימה וחזרה לזירה – "לא משאירים פצועים בשטח"
* "הקבוצה הגדולה" – מנהיגות, הובלה, לכידות ובניית עוצמה
* יצירת המומנטום – עוצמת הקבוצה כבסיס לתעוזת היחיד
* ספיראלת המוטיבציות – הצלחה כמקור השראה
* מפגש המנהיגים –
המעבר מהקבוצתי לאישי
* היום שאחרי… – אז מה למדנו?

הופה, סגרנו יום סדנה…

תודה מיוחדת ליוחי מרגלית על ההרמה להנחתה.