ציף-ציף מעל הרציף: סת' גודין, אדרעי וכץ – בדרך לסבידור מרכז

ודאו שהרמקולים פועלים, הפעילו את הסרטון, וצאו לדרך…


מילים: ירון לונדון לחן: דני ליטני

בלב הפרדסים תחנה ניצבת
ועל ידה פסים – פסי רכבת
ועומד רציף ישן
אשר שנים רבות
הוא לא ידע עשן –
קטרים ורכבות

רק ציפור לבנה מעל הרציף
ציף ציף מעל הרציף
ציף ציף מעל הרציף.

באמצע השרון ספסלים לשבת
ושלד של קרון אך לא רכבת
ובחור אחד ישן ובשנתו חולם
אודות קטר עשן
שברציף בולם.

רק ציפור לבנה…

תחמיץ את המסע אם תשכב סרוח
קוראת היא וקולה נישא ברוח
כי לכל אדם קטר
הבא מבלי לצפור
ומי שלא עולה
נותר עם הציפור.

רק ציפור לבנה…

והופה יצאנו לדרך
את יום שלישי השבוע אני מייעד למספר פגישות במרכז. בשעה 06:28 נראה כי הכל מתנהל כשורה: בקופה בתחנת חוף הכרמל אין תור, הרכבת לתל-אביב יוצאת בדיוק בזמן, התפוסה בקרונות נמוכה מהרגיל, והזוג המבוגר שאני מתיישב מולו נראה שקט ונחמד. למרות שפע החינמונים שעל השולחן, אני מתכוון להקדיש את השעה הקרובה לספרו החדש של סת' גודין (Seth Godin) – ציר האופן (Linchpin), בו הוא ממשיך את מסעו המתמשך מעולמות השיווק ( Permission Marketing, The DipPurple Cow, Tribes ועוד) לעולם הפיתוח האישי, בואכה "מדעי האושר" הטרנדיים. 
כפי שכבר ידוע להמונים אשר עוקבים באובססיביות אחרי הבלוג שלו וקוראים בשקיקה את ספריו, עיקר כוחו של גודין טמון בשילוב עוצמתי של שלושה כישורים בהם הוא מצטיין: להתבונן בסקרנות בעולמנו החיצוני והפנימי, לזהות מגמות ותהליכים חדשים אשר מחליפים את אלה שהכרנו, ומעל לכל – היכולת לספר סיפור, אשר הופכת כל פוסט וכל ספר שלו למרתק ומעורר מחשבה.

בספר החדש ממשיך גודין, כאמור, את המסע מעולמות התוכן הארגוניים, הניהוליים והשיווקיים אל העולם האישי הנוגע לכל אחד מאיתנו, ומציע לנו תפיסה חדשה אשר קוראת תיגר על תפיסותינו, הרגלינו והתנהלותנו: לא עוד פועלים צייתנים, המשמשים כברגים קטנים במערכת הארגונית והחברתית ותלויים בה – אלא סוג של אמנים, בעלי יכולות ייחודיות אשר מהוות את "ציר האופן" הקריטי עבור אחרים. ככל שנשכיל לפתח ולהציע לסביבתנו יכולות ייחודיות אלה, כך ילך ויעלה ערכנו, עד שנהפוך למי שאי אפשר לוותר עליו – ממש כמו "ציר האופן" אשר ללא כל תלות בגודלו הפיזי הוא זה אשר "מחזיק" את המערכת, מחבר בין מרכיביה השונים ומאפשר את פעילותה. כדי להפוך לכאלה, טוען גודין, עלינו להעז ולוותר על כמה מהפרדיגמות המרכזיות של חיינו, לבחור באומץ בפרדיגמות חדשות, להיות בעלי חזון ואמונה בעצמנו, לעמוד בנחישות מול הכשלים והקשיים שנכונו לנו בדרך, ואז…

07:20. סבידור, ווי האב א-פרובלם. אחרי האטה קלה בחדרה ועצירה קצרה ובלתי מתוכננת בנתניה, נעצרת הרכבת מעט צפונה לבית יהושע, אי שם בלב הפרדסים הנושקים למתחם איקיאה המחודש. זה הזמן להניח את הספר, לחזור למציאות ולשמוע את נהג הקטר מבשר לנו כי "הרכבת נעצרה עקב 'מסילה תקולה' ותמשיך בדרכה בעוד מספר דקות". תוך שניות ספורות עולה רמת הערנות בקרון מאפס ל-100. הטלפונים נשלפים, הדיווחים זורמים, ואנו למדים שגם ברכבות אחרות יש תקלות ושיבושים שונים ומשונים. כאשר מודיע נהג הקטר כי "אנו מתעכבים עקב רכבת התקועה על המסילה לפנינו" הופך קרון הנוסעים לקרון של חביות נפץ, המאיימות להתלקח ולהתפוצץ בכל רגע. בשיחה עם שכני החביבים אנחנו מסכימים כי גם אם היו מניחים על שולחננו חתיכות ממנוע הקטר שהתפרק, עדיין היינו בטוחים כי מדובר בתקלה מכוונת אותה יזמו אנשי הרכבת…  מאחר ואנו ממוקמים בקצה הקרון, ולא בלב ההמון ההולך ומאבד את שלוותו, אני מציע להם ליהנות בינתיים משלוות הפרדסים שמעבר לחלון, ובתמורה זוכה לכוס קפה מהתרמוס שעל השולחן. הדיווחים שמגיעים אלינו מרכבות אחרות מספרים על עוד רכבת שנעצרה לפנינו בבית יהושע ונוסעיה מועברים לרכבת אחרת, ורכבת נוספת התקועה בדרך מתל-אביב לבאר שבע. האמנם צירוף מקרים?

מקורות העוצמה: "צירי האופן" מול מקלות בגלגלים
מבט נוסף על הספר שעל השולחן מעלה בי לפתע תובנה מעוררת אימה: בעוד שגודין מספר לנו על נפלאותיו של עולם שחלק גדול משחקניו הינם סוג של צירי-אופן מחוללי ערך, אנו חיים בעולם בו נובע כוחם של חלק מהשחקנים בזירה מיכולתם לתקוע מקלות בגלגלים. באופן שאינו מפתיע, שמורה יכולת זו בעיקר למי שמיוצג על-ידי ועדים מיליטנטיים אשר שולטים ביד רמה בעובדים ויכולים להוריד את השלטר או להפעיל את בלמי החירום וכדומה. המצב הולך ומסתבך בסביבה פוליטית בה מהווה הועד לא רק מימשק המחבר בין הארגון לעובדיו, אלא גם כוח אלקטורלי המשפיע על שיקול הדעת של מקבלי ההחלטות ברמת ציבור העובדים וברמת הממשלה והכנסת.  שנים רבות של פעילות בשתי זירות אלה, הארגונית והפוליטית, לימדו את ראשי הועדים כי את עיקר הישגיהם הם יצליחו לממש לא באמצעות מיקסום הערך שהם מייצרים (קרי – הפוטנציאל להוות צירי אופן בעלי תרומה ייחודית למערכת) כי אם בזכות עוצמת הנזק שהם עלולים לגרום (קרי – הפוטנציאל הטמון בהיותם מקלות בגלגלים שלא כדאי להתעמת איתם).

07:40. מהגנה להתקפה. לאחר שמיצו את תהליכי הונטילציה ואת התיאומים החיוניים להמשך היום, עוברים נוסעי הקרון לתכנן את המתקפה שכנגד – אותה הם זוממים לממש באמצעות דרישה להחזר כספי הנסיעה, זכות המוקנית על-פי חוק לנוסעים ששעת הגעתם ליעד הינה מעבר ל-30 דקות מהשעה המובטחת. אלא שלקראת 07:50 – בה מתחיל להצטבר האיחור המוכר לצרכי החזר – מתחילה הרכבת לפתע לנוע, חולפת על פני שתי רכבות ריקות בתחנת בית יהושע ושועטת לתחנות תל-אביב, אליהן היא מגיעה באיחור של 25 דקות "בלבד", תיזמון אשר רק מחזק את תחושת הקונספירציה המרחפת באוויר. נוסעי הקרון, שתוך פחות מחצי שעה הפכו מאסופה של זרים מנוכרים וישנוניים לצוות מגובש, ממוקד-מטרה ועתיר אדרנלין נפרדים זה מזה ושועטים איש איש לדרכו.

איזון עדין: על קרציות, תולעים ושאר מיני בישין
כפי שיודעים וטרינרים ויועצים ארגוניים – העובדה שיש במערכת קרציות לא רק שאינה סותרת את הימצאותן של תולעים, אלא אף מרמזת על סבירות גבוהה להימצאותן. הטלת האחריות על מצבה העגום של רכבת ישראל על העובדים בלבד לא רק שאינה הגונה, אלא גם חוטאת למציאות – כמו שתוכלו לקרוא בפוסט המפורט והמנומק הממתין לכם כאן.

[אטיוד מוסיקלי] ציף-ציף, שריק שרק… וכל מי ששמע אמר: אחחח, איזו מקהלה


מילים: לאה נאור  לחן: נורית הירש 

על ראש הברוש שבחצר
שמחה והמולה,
שם כל הציפורים בעיר
הקימו מקהלה.

 העפרונית הסולנית 
 ניקתה את הגרון, 
 שילבה כנף, זקפה מקור 
 וגם פצחה ברון:
 ציף ציף, שריק שרק
 בול בול בול בול ביל בל, לה לה לה… 
 וכל מי ששמע אמר: אח איזו מקהלה!

  פתאום הפסיק את השירה
  פשוש אחד זעיר,
  אם אין מילים ואין תווים
  הוא לא מוכן לשיר. 
  אנחנו לא רוצים מילים, רגזו הבולבולים, 
  אנחנו, גם ללא מילים, נורא מתבלבלים…
  ציף ציף, שריק שרק… 

 הסנוניות כתבו תווים על חוט ועל גדרות,
 תוכי אחד לימד אותן מילים נהדרות. 
 אלפי דרורים ועפרונים פרצו מיד בשיר, 
 ומקולות הבולבולים התבלבלה העיר. 
 ציף ציף, שריק שרק
 בול בול בול בול ביל בל, לה לה לה… 
 וכל מי ששמע אמר: אח איזו מקהלה!


אוי די כבר, די לכם לשיר, צעק פתאום הברוש
לכו לישון, כבר מאוחר – כואב לי כבר הראש.
האופרטה היפה לא באה אל סופה –
מחר יצפצפו קונצרט על עץ הצפצפה. 

התחנה הבאה, או: מה יהיה בסופנו?

נכון לשעת כתיבת שורות אלו, עדיין לא מיצו הצדדים את 14 ימי המו"מ אותם כפה עליהם בית הדין הארצי לעבודה. מה יקרה בתום תקופה זו – האם נחזור לימי השיבושים של אדרעי וחבריה? או שמא ינסה השר הממונה לפרק את הרכבת ולהרכיב אותה מחדש תוך 12 שניות, משל היתה סוג של קובייה הונגרית? האם תבוא האופרטה אל סופה, או שמא צפויים לנו עוד ועוד ציפ-צופים על הרציפים.

כך או כך, מי שבאמת נדפק ומשלם את המחיר הוא לא עובדי הרכבת, לא מנהליה ובודאי שלא כבוד השר וחבר מרעיו – כי אם  ציבור הנוסעים, שלחלק גדול ממנו אין כל חלופה סבירה לתחבורה ציבורית נגישה, זולה ונוחה.

ואם נחזור להתחלה, נגלה שהכל כבר ידוע ונאמר:

תחמיץ את המסע אם תשכב סרוח
קוראת היא וקולה נישא ברוח
כי לכל אדם קטר
הבא מבלי לצפור
ומי שלא עולה
נותר עם הציפור (ע"ע בולבול) ביד.

תגים: , , , , , ,

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: