אי-נעל בייניש: יעל גרינשפן (18) תוקעת עוד מסמר בארון מערכת המשפט

תקציר מנהלים: אי-נעל בייניש*


פרולוג: המסלול המהיר מקריסה אופרטיבית לקריסה מוסרית
מיטיבי לכת בעולם הארגוני מכירים היטב את מסלול ההתרסקות הקלאסי בו מובילה הקריסה התפעולית (חוסר יכולתו של הארגון לעמוד בנטל משימותיו) לקריסה מוסרית – בה נשכחים חזונו של הארגון, ייעודו וערכי היסוד עליהם אמורות להיות מושתתות פעולותיו.
את תהליך קריסתה של מערכת המשפט בישראל ניתן להציג בשפע נתונים תפעוליים (עומס תיקים, משכי זמן לדיונים והחלטות וכו') אותם ישמחו כל המעורבים להציג בפנינו בשלל גרפים וטבלאות, כשלצידם סט תואם של דרישות למשאבים נוספים. את קריסתה המוסרית של המערכת מבטאים יותר מכל הסדרי טיעון אשר הפכו בשנים האחרונות מפתרון דחוק של "רע הכרחי" לפתרון קסם המופעל בכל הזדמנות אפשרית וכמעט ללא כל אבחנה – לשמחתם הרבה של הנאשמים ועורכי דינם ותחת איצטלת "היעילות והחסכון למערכת".

מהמגרש הציבורי למגרש הביתי של משפחת גרינשפן
ומה עם קורבנות העבירה ובני משפחתם, אשר כלל אינם שותפים להתדיינות המשפטית ולטיב "העסקאות" הנחתמות בין הצדדים – השוחרים כולם לפתרון זול ומהיר? וכי מי מייצג אותם כפרטים, ואת טובת הציבור כולו?

יעל גרינשפן בת ה-18 היא אחותה של שחר (13), אשר נדרסה בדצמבר 2009 על-ידי נהג שיכור, נלחמה על חייה ונותרה עד היום במצב קשה בו היא אינה מתפקדת ואינה מדברת. המכתב אותו פרסמה יעל השבוע בפייסבוק, והמובא כאן במלואו וכלשונו, מהווה סוג של הערת אזהרה לכולנו. בסוף המכתב תמצאו פרטים ליצירת קשר ישיר עם המשפחה ולחתימה על עצומה לביטול ההחלטה.
————————-

"אני מחפשת את המילים המתאימות לתאר את הכאב שלי כרגע, ופשוט לא מוצאת. שום דבר לא מספיק כדי לתאר את הכעס שאני חשה, ואת האכזבה, העלבון והעצב הזה.

שמי יעל גרינשפן, אני אחותה של שחר, שהיום בת 13, שלפני כשנה ושלושה חודשים נפגעה בתאונת דרכים. תאונת דרכים זה המושג שנועד לתאר את מה שהיא עברה, אבל חלק ממני מסרב להשתמש בביטוי הזה.

ביום שבת, 28.12.09, בשעה 16:00 אחר הצהריים, בערך, מרק פטריק נהג הביתה כשהוא שיכור, ועלה על אי תנועה, עליו עמדה אחותי, ממתינה שהרמזור האדום יתחלף.

מרק פטריק פגע באחותי ובחברה שלה. חברתה נפגעה באורח קל, ושחר נפגעה באורח אנוש. היא התנדנדה שבוע בין החיים למוות, הייתה שרויה בקומה במשך חודש וחצי, מאושפזת בשיקום במשך שמונה חודשים. במשך כל התקופה הזאת שמענו פעמים רבות שלשחר אין סיכוי לחיות או סיכוי להתעורר או סיכוי להשתקם. בימים הראשונים כבר דיברנו על תרומת איברים וסידורי לוויה, עד ששחר התחילה לנשום בכוחות עצמה.

במשך כל התקופה הזאת שחר לא צחקה, ולא אמרה מילה, ולא עמדה על הרגליים. כבר שנה ושלושה חודשים שאני מחכה שאחותי הקטנה, שהייתה ימים ספורים לפני חגיגות בת המצווה שלה, שאת יום הולדתה חגגנו לה כשהיא שוכבת בטיפול נמרץ, מונשמת, תקום על הרגליים, ותצחק ותרקוד. אף אחד לא מבטיח לי שזה יקרה.

היום, 6.3.11, התקיים דיון בבית המשפט לתעבורה בפתח תקווה, דיון בו תובעת המדינה את מרק פטריק. הדיון, שהיה אמור להתקיים בשעה 10:00, הוקדם בספונטניות לשעה 09:00 בערך, וכאשר אני ומשפחתי הגענו בשעה 09:30, הדיון כבר הסתיים. אף אחד לא הודיע לנו דבר. כאשר ביקשנו לעיין בפרוטוקול, נשלחנו למזכירות וטורטרנו מהמזכירות לשופטת ובחזרה במשך כמעט שעתיים.

לבסוף, כאשר הפרוטוקול היה בידי, חשכו עיניי. נחתמה עסקת טיעון בה נאמר שמרק פטריק, אותו אדם שנהג שיכור, עלה על מדרכה ופגע בילדה בת 12 שחיכתה שהאור ברמזור יתחלף לירוק, קיבל קנס על סך 1000 שקלים ועבודות שירות בהיקף של 600 שעות. רשיונו נשלל ל6 שנםפ והוא קיבל מאסר על תנאי.

נהג שנתפס מדבר בסלולרי בזמן נהיגה מקבל קנס של 1,000 שקלים. אדם שזרק נעל על שופטת קיבל 3 שנות מאסר בפועל. האדם שלקח מאחותי את החיים, שהרס משפחה שלמה, הולך לחיות את חייו כאילו דבר לא קרה.

הזדעזעתי לקרוא את הפרוטוקול, בו נאמר שתוצאות התאונה היו 'די קשות' ונאמרו שם שקרים בנוסח 'ניסה לבקר בבית החולים אך גורש משם', מה שלא היה ולא נברא. מסופר על כמה הוא אומלל, ומסכן, וכמה חייו קשים וכמה הוא נפגע מהתאונה הזאת.

מילה לא נאמרת על אחותי. מילה אחת לא מזכירה את תוצאות התאונה.

מרק פטריק לקח לשחר את החיים. מרק פטריק נהג בשבת אחרי הצהריים, בעודו שיכור, עלה על אי תנועה, וריסק לה את הראש. אף אחד, אף לא אדם אחד יכול להבטיח לי ששחר אי פעם תקבל את החיים שלה בחזרה. אף אחד לא יכול להבטיח לי ששחר אי פעם תאמר מילה, תלך, תצחק, תחייה. מרק פטריק, לעומת זאת, יחיה את חייו.

אני לא יודעת אם הוא אי פעם חשב עליה בכלל. ואני רוצה לצרוח. אני רוצה לצרוח בקולי קולות, ואין מי ששומע. לאף אחד במדינה הזאת לא אכפת מצדק ומהגיון בריא. אכפת להם שהוא "הודה וחסך זמן שיפוטי יקר", על פי הפרוטוקול. לא אכפת להם שכבר שנה ושלושה חודשים מהחיים של אחותי אבדו. הזמן הזה לא נחשב בעיניהם.

ואני רוצה לצרוח, ואין מי ששומע. כשניסינו לפני מספר חודשים לקבוע עם פרקליטות המדינה, על מנת לדאוג שדבר כזה לא יקרה, נאמר לנו שעוד לא הייתה הקראה ואין לנו מה להיפגש עם התובעת. מה שלא ידענו הוא שבזמן הזה הוחלט לחתום על עסקת הטיעון המזעזעת.

הלב שלי שבור, וכואב, ואני מרגישה כאילו לקחו את הלב השבור שלי היום ודרכו עליו. לא עברנו מספיק עדיין. לא מספיק שאבא שלי נאלץ לסחוב את אחותי כי המדינה לא מאשרת לנו לבנות מעלית בבית, או שעשרות אלפי שקלים יוצאים מכיסם של הורי על מנת לשלם על הטיפולים של שחר. לא מספיק שנאלצנו לשמוע רופאים מספרים לנו שאחותי הקטנה, למעשה כבר מתה.

שחר לא צד בתביעה הזאת. היא מעולם לא הייתה. התביעה התנהלה בין מרק פטריק למדינת ישראל, שהאינטרסים שלה הם קודם כל לחסוך כסף, לחסוך זמן. למי אכפת שדורכים על בני אדם בדרך.

היום שחר בת 13 ושלושה חודשים. לפני שנה ושלושה חודשים, שחר נפגעה במה שמכונה תאונת דרכים. אבל שחר היא לא חלק מסטטיסטיקה. היא הילדה הכי אנרגטית בעולם, החברה הכי טובה של כל מי שמכיר אותה, צופיפניקית, אוהבת בעלי חיים, שומעת מוזיקה מזעזעת, קרציה לא נורמלית. היא הבת של נחמה וישראל גרינשפן, והיא האחות הקטנה שלי ושל נטע. שחר היא קודם כל ומעל הכל- בן אדם.

מבחינת בית המשפט, היא לא יותר ממספר זהות. המערכת לא תבוא ותסתכל לה בעיניים, כי לא אכפת לה. בתי המשפט, הפרקליטות – מנסים לסמן כמה שיותר וי על דברים, לא למצות את הצדק. ואנחנו נמשיך להילחם על החיים של אחותי, ואחותי תמשיך להילחם בשביל להרוויח עוד תנועה קטנה ביד ועוד סימן מוסכם אחד.

ובינתיים, אני מבקשת: אין לנו מה לעשות עם הכרעת הדין. אנחנו לא צד במשפט. אבל אני לא יכולה לשתוק, אני לא יכולה לתת לזה לעבור ולהתעלם ולהמשיך הלאה, אז אני מבקשת, תפיצו את זה. אני רוצה שכמה שיותר אנשים ידעו מה קרה לשחר. אני לצעוק את הצעקה שלה, ואני מחפשת מישהו שישמע.

אנחנו לא יכולים לשתוק.אם המכתב הזה יגיע למישהו שיש בידו את הכוח לעשות משהו, אפילו לפרסם עבורנו כתבה קטנה, אשמח אם תצרו קשר:

0527471185

Grinspan1@walla.co.il

עצומה לחתימה:

http://www.atzuma.co.il/4shahar

תודה רבה לכולם,

יעל גרינשפן ומשפחתה".
————————————-

דבר השופטת: "הנאשם הודה וחסך זמן שיפוטי יקר…"
את נימוקי השופטת, טל אוסטפלד, לקבלת "הסדר הטיעון" תמצאו כאן. השתכנעתם?

* אי-נעל – מצב בו הנאשם אינו משליך את נעליו בבית המשפט, ואף תורם ברוב חסדו לחסכון וליעילות המערכת. כל פרשנות אחרת הינה באחריות הקורא.

תגים: , ,

6 תגובות to “אי-נעל בייניש: יעל גרינשפן (18) תוקעת עוד מסמר בארון מערכת המשפט”

  1. רות Says:

    יעל יקרה,

    איזה כושר ביטוי, אני קוראת אותך ומזדהה, אני קוראת את קולך ורוצה לצעוק איתך.

    עצוב לי כפלים כי בשעה שאת משפטתכם חתכו בגסות לב, אני עדה למשפט הסובב כולו סביב כסף – בצע כסף. כמה שעות שבית המשפט מבזבז בחוסר החלטה, בחוסר הכרעה. בזבוז

    אין עיקר ותפל, מחד, רוצים לסגור, מאידך מפחדים לחתוך שמא …

    אין לי אף מילת נחמה. "פרצופה של המדינה", ביום זה בו העובדים הסוציאלים שובתים, ומספר שבועות אחרי ששוב בריוני הנמלים קיבלו תוך שעות ספורות את מבוקשם. עצוב לי.

    עידן- תודה.

  2. מיכל שטאובר Says:

    אני אחתום ואפיץ.
    מזדהה לחלוטין עם הכאב והזעם. אכזבה אני לא חשה. כי אין לי ציפיות

  3. ליאור Says:

    הסיפור מרשים, אך קראתי את דברי השופטת ודווקא נראה לי שהתמונה המוצגת אינה שלמה.

    בשום אופן אין בכתיבת הערה זו להפחית מעוצמת הטרגדיה שקרתה, אך אני מאמין שביחד עם הטרגדיה הגדולה, יש עוד טרגדיה קטנה. אני לא מאמין שמרק פטריק יחיה את חייו בשמחה וצחוק מעכשיו. להיפך.

    את הסיפור הזה היה אפשר לספר אחרת, והמסקנות היו שונות:
    בחור טוב לב, שאישיותו וחייו גדולים בהרבה מרגע אחד – גרם בטעות לתאונה מחרידה. לא ברור לי סעיף השתייה, אך אני משוכנע שזה לא שחור ולבן. קרתה לו תאונה, תאונת דרכים ראשונה בחיים. הוא פגע קשות בילדה. הוא מצטער, מבקש סליחה, מפסיק לנהוג ביוזמתו, רוצה לפגוש במשפחה ונדחה. מטופל טיפוליים נפשיים – כי גם הוא נפגע, נפשית. הוא מרגשים אשמה איומה על טעות של רגע. אולי זו הטעות לנהוג אחרי ששתה והרגיש בשליטה ואולי זו התאונה קרתה מעייפות? האם שולחים לכלא על נהיגה בעייפות?

    אני יכול לחבר את זה לסיפור על ארגונים: האם מעידה רגעית חד פעמית, אם תוצאות הרסניות נכון שתגרור עונש הרסני? או שעדיף ללמוד ולהבין שפעם באלף טעויות קטנות יש תוצאות הרסניות?

    וכו'

  4. Idan Bchor עידן בכור Says:

    ליאור שלום,

    תודה על תגובתך, המאפשרת לי להבהיר ולחדד את המסר המרכזי מבחינתי:
    אתה צודק באשר למורכבות המשפטית. בכל אירוע יש צדדים לכאן ולכאן, ושיקולים לחומרה ולקולא. אלא שהכעס והתסכול שלי אינו נוגע לשורה התחתונה (ההחלטה) כי אם לת-ה-ל-י-ך, ובאופן חד יותר: לתהליך הנקרא "הסדר טיעון", אשר הפך מאופציה דחוקה בנסיבות חריגות לתהליך הנפוץ ביותר כיום במערכת המשפט. לצערי איני יכול למצוא נתונים רשמיים בנושא, אךבבדיקות שערכתי בעבר הגעתי לבכירים במערכת שדיברו על כ- 80% (!!!) מהתיקים הפליליים הנמצאים במערכת המשפט והנסגרים בעיסקאות טיעון.
    חשוב לציין: לא מדובר בתיקים אזרחיים הנסגרים בפשרה (למרות שגם כאן הפכה הפשרה מכוונה של "רוח טובה" לפרקטיקה של לחץ כבד על-ידי מערכת המשפט עצמה), כי אם בתיקי פליליים המנוהלים על-ידי המדינה באמצעות הפרקליטות.
    הדוגמה הלוהטת שנמצאת כרגע מול עינינו בנושא זה היא משפטו של כבוד אנסי קצב: הבה ניזכר כי המדינה היתה מוכנה לעיסקת טיעון אשר נראית לנו היום בלתי נתפסת.
    וכאן, בתיקים הפליליים, אין מי שייצג את הקורבן אשר אינו מהווה צד פורמאלי לתהליך המשפטי, ומכאן התחושה אותה מבטאת יעל גינשפן לפיה "בתי המשפט, הפרקליטות – מנסים לסמן כמה שיותר וי על דברים, לא למצות את הצדק."

    וזו, לטעמי, מהותה של ההתרסקות ה-מ-ו-ס-ר-י-ת של מערכת המשפט (על ההתרסקות התפעולית דומני כי כבר אין עוררין) – העובדה שתהליכי החלטה אשר אמורים להילקח בכובד ראש הופכים לתהליכים בהם מאושרות בחיפזון ובאופן כמעט-אוטומטי "עסקאות" אשר נרקמו בין הצדדים במסדרון ואשר משרתות את האינטרסים הצרים בזמן אמיתי (לסגור עוד תיק) ולא את האינטרס הציבורי הרחב והמתמשך.

    החלטה משפטית כזו או אחרת לא תשפיע היום על מצבה של שחר גרינשפן, אך קיומם של תהליכים משפטיים ראויים והוגנים (לכל הצדדים) ישפיע על תחושתנו כציבור ועל האמון של כולנו במערכת המשפט.

    ושוב תודה על תגובתך שאיפשרה הבהרה חשובה זו.

  5. XPH Says:

    הבעיה במערכת המשפט בעבירות תנועה היא שמתייחסים למבחן התוצאה. אם עברת באדום ולא קרה כלום תקבל חודש שלילה אם במקרה עברה שם מכונית והרגת משפחה תקבל קצת יותר. בפועל נעברה בדיוק אותה העבירה ופוטנציאל הנזק זהה.
    נהג שעולה שיכור על הכביש לא עבר עבירת תנועה. הוא ביצע נסיון לרצח. במקרה הספציפי הזה הנסיון כמעט צלח והתוצאות טראגיות.
    נהג שיכור=רוצח.
    נהג שיכור=מינימום ענישה של 12 חודש בפנים ללא קשר לתוצאות נסיעתו.

  6. Idan Bchor עידן בכור Says:

    ברמה הפרקטית בודאי שיש למבחן התוצאה משמעות בהליך המשפטי.

    כך או אחרת, כפי שהבהרתי בתגובתי מעלה, לצד המרכיבים הטראגיים במקרה הספציפי של שחר גרינשפן, אני מודאג מהתפשטותם חסרת הגבולות של "הסדרי הטיעון" כפי שהם באים לידי ביטוי במקרה זה ובאלפי מקרים אחרים מדי שנה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: