רוז, אמא, סבא, אבא – והדימון האפל שבתוכנו

הלב נשבר, הזעם עצום, והכותרות הצרחניות מעצימות את כל אלה: הנה הם – זרים, הזויים, בזויים, שפלים, חסרי מצפון ולב, אלימים, רוצחים. וככל שהסיפור ביזארי ומפלצתי יותר, כך הולך וגדל הפער – הנה הם.
הם שאינם אנחנו.

וכמה צדקנות, כמה אימה וכמה נחמה מסתתרת מאחורי הידיעה שהם זה לא אנחנו. שהרי אם הם זה אנחנו – מי אנחנו? מה החלק שלנו בכל זה? מה קורה בין קירות ביתנו? ומעבר להם? וברחוב שלנו? ו…

אחת הסכנות הגדולות בדימוניזציה היא ההתמקדות במופע הקיצוני של התופעה, תוך עמעום עד ביטול מוחלט של כל הסקאלה המחברת בין "הנורמלי" לבין "הקיצון":
תנו לנו את כבוד אנסי ונתנתק מהצורך לעסוק בכל המטרידים שבסביבתנו, תנו לנו ראש ממשלה מוכן למזומן ונשכח לרגע מהקומבינה האינסופית המעצבת את חיינו, תנו לנו את מארי ונשכח מקשיי ההורות בעת החדשה, תנו לנו את בנג'מין ונשכח את רגעי חוסר האונים, תנו לנו את רוני רון ונשכח מתאוותינו הבלתי ראויות ומהרגעים בהם איבדנו שליטה. תנו לנו את רוז ונשכח סוף סוף את כל מי שפגענו בו, הזנחנו אותו ואימללנו את חייו.

ככל שנבין שהדימון, ביזארי ומפלצתי ככל שיהיה, הוא תמיד חלק מהסקאלה המלאה של חיינו, ולפיכך גם תמיד חלק מאיתנו – בין אם גלוי וידוע ובין אם חבוי ונסתר – כך נוכל לשים עליו את ידינו, ברמה האישית וברמות המערכתיות בהן אנו נמצאים ופועלים.

וכאילו כדי להוכיח את כל זה מתפרצת אל מסכינו היום טרגדיה משפחתית נוספת, שמי יודע היכן וכמה זמן היא צומחת ומתבשלת.

הבה נתעורר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: