מדינת ישראל מציגה: קריסת מערכות

פרשת משה ("חיבוק קטן וזה עובר") קצב, אשר הועברה מהאוהל המשפטי הקטן והאפור לאוהל הקרקס התקשורתי עתיר הפעלולים (הגדרה מבריקה של פרופ' גבי ויינמן), מקבלת בימים אלה מימדים חסרי כל גבולות, ולפיכך דומני כי אכן "המשכיל בעת ההיא יידום".

אלא שבשולי פרשה הזויה זו נחשף עתה ענין חמור ומשמעותי הרבה יותר:
קריסתן המוחלטת של מערכות החוק והמשפט בישראל.

הנתונים מדהימים:
מעדויותיהם של בכירים במשטרה ובפרקליטות, כפי שנשמעו בימים האחרונים בדיונים תקשורתיים סביב פרשת קצב, עולה כי שיעור התיקים "הפליליים" המסתיימים ב"עיסקות טיעון" עומד כיום על מעל 80 אחוז (!).

כן, קראתם נכון:
4 מתוך כל 5 תיקים פליליים כלל אינם נדונים כיום באולמי "מערכת הצדק" אלא נשלחים לחצר האחורית בה מחככים פרקליטי הצמרת את ידיהם בסגירת עיסקות "יעילות", "חסכוניות" ו"פרגמטיות" כאילו מדובר בדוכן ירקות ולא בעולם אנושי רגיש ומורכב.

כאשר "הרע ההכרחי" הופך לשיגרה: התאונה הבאה כבר בדרך לכאן
"עיסקות טיעון", אמר כבר מי שאמר, "הינן בבחינת רע הכרחי".
בעולם הטכנולוגי, כמו גם בעולם הניהולי, מהווה המעקף (By-Pass) פעמים רבות פתרון "רע והכרחי" המאפשר שיחרור מהיר של עומסים קיצוניים והמשך פעולה בתנאי חירום ומצוקה: מעקף של מסנן השמן במנוע המטוס מונע את כביית המנוע גם כאשר המסנן נסתם במהלך הטיסה, מעקף לכביש מאפשר המשך תנועה גם כאשר הוא משובש או בתיקון, ומערכת "עוקפת תורים" בחדרי הניתוח מאפשרת להעניק טיפול מיידי במקרי חירום רפואיים. 

אלא שכל מי שמכיר מקרוב "מערכות עוקפות", טכנולוגיות וארגוניות, יודע כי הן מועדות לפורענות ומגדילות את מכלול הסיכונים במערכת הכוללת, ולפיכך השימוש בהן מחייב משנה זהירות ותשומת לב ומלווה בהגבלות רבות ובפיקוח צמוד. בהעדר כל אלה, ולאורך זמן, הופך המעקף לנקודת תורפה עתירת סיכונים ברמה הפיזית או הנפשית, האישית או המערכתית.

האם אנו מוכנים לטוס לחו"ל במטוס שב-3  ממנועיו "קפצו" מסנני השמן?
לנסוע מדי יום הלוך וחזור על דרך העפר שבשולי הכביש מת"א לחיפה?
להיות חברים בקופ"ח בה מבוטלים מדי יום 80 אחוז מהתורים שנקבעו?

טעות קולוסאלית לחשוב כי עיסקות הטיעון ושאר "קיצורי הדרך" במערכת המשפט הינם עניינם הבלעדי של השופטים, העבריינים והפרקליטים ואינם מענינו של הציבור כולו.
למציאות זו, המתנהלת ברציפות ולאורך זמן, השפעה דרמטית על עיצובן וניהולן של נורמות אזרחיות, נורמות ציבוריות ונורמות שלטוניות תקינות – האמורות להיות מבוססות על יושר, כבוד, הגינות ושוויוניות בלתי מותנית.

הפיכת "עיסקות הטיעון" לברירת המחדל ולנורמה השלטת מעצימה עוד יותר את כוחם של החזקים ובעלי היכולת, ופוגעת קשות בזכות הצדק של האיש הקטן ברחוב ושל האישה הצעירה בלשכה – אשר לומדים, בין אם ישירות ובין אם בעקיפין, כי זה מה שיש ולכן עדיף לשתוק ולוותר…

אני מניח כי כמעט כל מי שהיה בשנים האחרונות במגע עם רשויות החוק והמשפט יכול היה לחוש בכך (ברמה האישית צברתי שפע חוויות מרתקות, אלא שלא זה המקום והזמן לפרטן), אך "ההודאה" הפומבית בנתוני הביצוע המחפירים והפיכת אוזלת היד לדרך חיים ותפיסת עולם "פונקציונאלית" הופכת את תחושות הבטן הסובייקטיביות למוצקות וקשות עוד יותר.

והיכן שר המשפטים, שזו נחלתו? הנהלת בתי המשפט? לשכת עורכי הדין? 

צרפו לכך את יום השנה למלחמה בה קרסה המנהיגות האזרחית והצבאית, את יום השנה הקרב ובא להפקרתם של מפוני גוש קטיף, את "ההפרטה" חסרת הלב המביאה לקריסת מערכות הרווחה והסיוע לאזרח, ואת הניכור והזלזול השלטוני באנשי הפריפריה – וקבלו מדינה בקריסת מערכות.

אה, כן. יש גם חדשות טובות:
לנינה יש אאודי דנדש, סיגי מ"האלופה" לא באמת מתה, עדן ועודד בהריון, ויהודה סעדו מתחתן. מזל טוב וקיץ מקסים לכולנו!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: