הקדמה חשובה, או: על מה דילגנו בדרך המהירה לאפקטיביות?
כמנהלים ויועצים שוחרי אפקטיביות ותוצאות אין לנו זמן להקדמות, בודאי כאשר מדובר בספרי ניהול בסגנון "כך עושים זאת נכון". תנו לנו כלים ומתכונים ברורים ותכליתיים, ועזבו אותנו מכל היתר. תנו לנו "איך" (רצוי ב-3 משפטי מפתח) ועזבו אותנו מ-"למה" טרחני. תנו לנו את זה לעוס, קליט ומדליק, וחיסכו מאיתנו את הצורך בעיכול ממושך, מכביד ומייגע. בקיצור: תהיו אפקטיביים…

ספרו המצויין של סטיבן קובי (Stephen R. Covey)  שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד מונח אצלי על המדף כבר למעלה מ-10 שנים. קראתי, הבנתי, ופה ושם גם יישמתי. השבוע, במסגרת המירוץ האינסופי לשיפור האפקטיביות האישית,  החלטתי לרענן קצת את זכרוני. אלא שהפעם בחרתי, משום מה, לשנות את ההרגל האפקטיבי ולקרוא, לראשונה, גם את ההקדמה, או כפי שהיא נקראת באינדקס : חלק א' – פרדיגמות ועקרונות.
כדי לקצר (ולהיות אפקטיבי…) אומר זאת כך:
אל תחמיצו – את ההקדמה לספר זה, וכנראה גם את ההקדמות לספרי ניהול אחרים. שכן, בשונה מהכלים הפרקטיים, מספקת לנו על פי רוב ההקדמה לספר הן את הרקע לכתיבתו (במקרה של קובי: מחקר מעמיק ורחב היקף בנושא הגורמים התורמים להצלחה אישית וארגונית) והן את תפיסת העולם האישית והמקצועית של המחבר.

מחפשים אפקטיביות ותוצאות לאורך זמן?
השליכו את הסטנדאפיסטים, הנזירים והקוסמים… וגשו לעבודה!
במקרה של קובי עוסקת ההקדמה בניתוח מפוכח ומנומק של תהליכי למידה ותהליכי פיתוח אישיים. בקצרה: קובי מאמין בתהליכים ובעבודה שיטתית "לפי הספר", אינו מאמין בקיצורי דרך, ובז לכל מי שמנסה להציע פתרונות קסם ועוד יותר למי שמתפתה לרכוש אותם. במקביל, הוא חוזה את עלייתה של "הפסיכולוגיה החיובית" ומזהיר מפני הסיכונים שהיא עלולה ליצור בעולם האישי והארגוני גם יחד (דיון השווה הרחבה בנפרד).
את עיקר הדגש שם קובי על ההבחנה בין "האתיקה של האופי" עתיקת היומין המתבססת על עקרונות יסוד (Principles) כמו יושר אישי, ענווה, אומץ, כבוד, חריצות וכדומה, לבין "האתיקה של האישיות" המאפיינת את זמננו, אשר מתבססת לטענתו על מניפולציות קצרות טווח, ותו לא.

בשם האפקטיביות, הנה כמה ציטוטים נבחרים מתוך הספר במהדורתו העברית (הוצאת אור-עם, 1996):

"הסיבה שאנשים רבים כל-כך שבויים בקיסמה של אתיקת האישיות ומסתנוורים ממנה, היא היותה פתרון מהיר וקל להשגת איכות חיים – אפקטיביות אישית ויחסים מלאים ועמוקים עם אנשים אחרים – בלא צורך לעבור את התהליך הטבעי של עבודה וצמיחה המאפשר אותה.
אתיקת האישיות היא הסמל בלי המהות. זוהי תכנית "להתעשרות מהירה" המבטיחה "עושר בלי מאמץ". תכנית שדומה אפילו שהיא מצליחה – אבל נשארת בגדר תכנית.
אתיקת האישיות מעוררת אשליות ומטעה. כל נסיון להגיע לתוצאות איכותיות גבוהות בשיטותיה ובפתרונותיה המהירים, כמוהו כנסיון להגיע ליעד כלשהו בשיקגו בעזרת מפת העיר דטרויט." (עמ' 39).

"… לאורך חייו של אדם יש שלבים עוקבים של צמיחה והתפתחות. התינוק לומד להתהפך, לשבת, לזחול ואחר כך ללכת ולרוץ. כל שלב חשוב ונמשך פרק זמן מסוים. אין לפסוח על שלב מן השלבים האלה. והוא הדין בכל מעברי החיים, בכל תחומי ההתפתחות, בין שאדם לומד לנגן בפסנתר ובין שהוא לומד לתקשר היטב עם חבר לעבודה. הדברים נכונים הן לגבי כל פרט ופרט והן לגבי נישואים, משפחות וארגונים". (שם).

"… לא פעם הייתי עד לתוצאות של הנסיון לקצר את התהליך הטבעי הזה של צמיחה בעולם העסקים, כשמנהלים מנסים "לקנות" תרבות חדשה של שיפור בפריון, באיכות, במוראל ובשירות ללקוח, באמצעות נאומים חוצבי להבות, סדנת חיוכים והתערבויות מבחוץ… … כאשר השיטות האלה אינן מביאות לתוצאות, הם מחפשים טכניקות אחרות של אתיקת האישיות, וכל אותה העת מתעלמים מן העקרונות והתהליכים הטבעיים ומפירים אותם…" (עמ' 41).

עכשיו במבצע: סופגניות לוהטות וסדנאות מדליקות
סופגניות לוהטות וסדנאות "מדליקות" יכולות לספק לנו רגע מתוק, מרגש, מפתיע ומהנה. זה נחמד ולפעמים אפילו חיוני כחלק ממהלך כולל או כפעילות נקודתית לשיפור מצב הרוח האישי והארגוני, אבל אין לזה כל קשר לשיפור חילוף החומרים, לעצירת בריחת הסידן, לבניית מסת השריר ולהשגת כושר ביצוע גבוה של אנשים ושל ארגונים.

* מוגש בחום לקראת חג הניסים והנפלאות וכחומר למחשבה לקראת סגירת תכניות ההדרכה והפיתוח הארגוני לשנת 2010.

למיטיבי לכת:
הזדמנות להצטרף לפעילות הקהילה של סטיבן קובי - כאן.

מסיבות שאינן ברורות לי לאשורן, מצאתי את עצמי אמש מול שתי תכניות טלויזיה  רצופות בכיכובו של אברי גלעד. הראשונה – תכנית האירוח שלו – הזכירה לי מדוע איני צופה כמעט בטלויזיה (רמי ורד לא מצחיק אותי, נינט "מדברת על הכל" [שזה בערך "כלום"], איציק כהן ממשיך לסחוט את 15 דקות התהילה של משמניו, ושחר חסון לא מצחיק אותי 2).

אלא שאז החלה התכנית השנייה, "גראס באישור רופא", סירטם המצויין של צחי קליין ואברי גלעד, אשר הזכיר לי את מקומה של הטלויזיה כמדיום העשוי להביא לכל בית מידע חשוב לכולנו, והפעם באשר ליכולותיו המופלאות של הקאנאביס ("הקאנאביס הרפואי" בשמו המכובס) המתגלה להפתעתנו כאחד מפלאי תבל (אף לא גרם אחד של ציניות) המכיל חומר פעיל בשם THC אשר נתגלה ובודד לראשונה ע"י צוות מדענים ממכון ויצמן, וזוהה כחומר המסייע בשורה ארוכה של תחומים רפואיים (ובראשם שיכוך כאבים) המשרתים מגוון רחב של מחלות קשות וסופניות.
למרבית ההפתעה מסתבר כי זולת מבידוד ה-THC כחומר הפעיל, אין מדובר בגילוי חדש באשר ליכולותיו של הקאנאביס – אשר עד שנת 1936 הופיע בארצות הברית כמוצר רפואי לכל דבר, ונמחק מרשימת התרופות בנסיבות שאינן לחלוטין ברורות, ויש אף שיאמרו כי בנסיבות "קונספרטיביות".

ומדוע כל זה לא ידוע לנו כיום, כציבור המועד למחלות קשות וכואבות אלו?
מדוע לא מצליחים המדענים והרופאים המכירים ביכולותיו המרשימות של הקאנאביס לשוב ולהפוך אותו למוצר זול ונגיש לכל מי שנזקק לו בהיבטים רפואיים?
הסרט נמנע מהתייחסות מתלהמת לנושא (ובזה אולי כוחו הרב אך גם חולשתו הקטנה) אך מעלה בבירור את השאלה "הכלכלית" – שהרי מובן כי בהעדר כל זכויות ופטנטים על הקאנאביס ויישומיו הרפואיים (זולת מלקב"ה), הרי שבצד בעיות הסטיגמה השלילית הוא מהווה איום מוחשי על תעשיית התרופות, המגלגלות עשרות מיליארדי דולארים בזכות זכויותיהן על תרופות חלופיות בתחומים הרלוונטיים.

זו אולי גם הסיבה לחשיפה המעטה שלה זכה הסרט, שמן הראוי שיהיה נגיש וזמין לכולנו, ואני מבטיח כאן מראש את קולי ואת יכולותי לכל פעילות אשר תהפוך את זה לאפשרי.

את סקירתה המפורטת של אריאנה מלמד על הסרט (אני מסכים עם כל מילה שלה) תמצאו כאן.

עוד על עמותת "תיקון עולם" העוסקת בייצור הגראס הרפואי ואספקתו לחולים תמצאו כאן.
אתם מוזמנים לשלוח להם מילה טובה, ואם ביכולתכם לסייע גם מעבר לזה, הן במימון הפעילות והן בהפצת המסר - תבורכו.

"כשחוטבים עצים עפים שבבים" וכאשר כותבים טקסטים עפות שגיאות כתיב ותחביר. בדיוק בשביל זה הומצאו המיומנות המקצועית, אביזרי הבטיחות ותהליכי הגהה – וכאשר אלה חסרים, מגיעים הנזקים.

שגיאות כתיב יכולות להיות מביכות ובלתי נעימות, ולחלופין מקור לשפע דאחקות (ראו כמה דוגמאות בגלריית השילוט כאן), אך כשהן הולכות ונאספות מתחילה להיווצר אצלנו תחושה בלתי נעימה – למישהו כאן לא איכפת מעצמו ומאיתנו, והוא מרשה לעצמו לזלזל בנו.

זה בדיוק מה שקורה בלוח שידורי הטלוויזיה של אתר Ynet (כאן), המציג בפנינו את לוח השידורים היומי ומאפשר לנו לקבל מידע נוסף על התכניות המשודרות, באמצעות הקשה על שם התכנית. מעבר למידע הקונקרטי, מקפיד האתר לציין גם את סוג התכנית, עפ"י רשימת קטגוריות מוגדרות מראש, מה שאמור לסייע לנו להבין על מה מדובר וכן לסייע למי שמחפש תכניות בקטגוריה ספציפית.

פה גם מתחילות התקלות המפדחות, היוצרות משום מה זיווגים מוזרים בין התכניות לבין הקטגוריות אליהן הן משוייכות, כמו כאן:

החדשות הטובות: התכנית נמשכת 0 דקות, לא כולל פרסומות…

ואם חשבתם כי מדובר בתקלה נקודתית, אתם מוזמנים לעיין בדוגמאות נוספות המובאות מטה, ולגלות כי השגיאות המביכות מופיעות בחלק גדול מהתכניות שבלוח השידורים.

יופי של דאחקה, אבל מה איכפת לנו מכל זה?
זה הזמן לקצת רצינות. בעוד ששגיאות כתיב חד-פעמיות יכולות להעלות מחשבות על רמת הכתיבה בעת החדשה, הרי ש"שגיאות מערכת" החוזרות ונישנות מהסוג המובא מעלה ומטה מצביעות על כשל מערכתי – או שהטקסט המופיע באתר כלל אינו נבדק (וזה לא טוב), או שהוא נבדק ואינו מזוהה כשגוי (וזה גרוע עוד יותר).
כלקוחות, אנו מוכנים לספוג טעויות אנוש מקריות פה ושם, אך מתקשים לספוג טעויות מערכתיות המפורשות על-ידינו כזילזול וחוסר אכפתיות, ולעיתים אף מדליקות אצלנו נורות אזהרה ביחס לארגון ולאנשיו, שהרי אם כאן הם לא שמו לב, מה קורה כאשר הם מטפלים בנו?
האם נוכל לסמוך עליהם, על המוצרים ועל השירותים שהם מציעים לנו?

משימות אופרטיביות:
תיהנו מהדוגמיות הנוספות מטה, ואל תשכחו לבדוק מה קורה אצלכם (באתר האינטרנט, בניירת השוטפת, בחומרים השיווקיים וכדומה).

**************    הרב הנעלם = אופרת סבון ***************

**************    רואים עולם  = כדוריד  ***************
**************    עובדה = אבשלום קור ***************
**************    הגרלת הלוטו = סדרה קומית ***************
**************    חדשות באמהרית = אופרה  ***************

שאלת בונוס למיטיבי לכת: אם סקס והעיר הגדולה = תעודה (קארי והגיגיה), טבע (סמנתה וזיווגיה) ופנאי (שרלוט מחפשת חתן), מה עושים עם מירנדה?

עולם הפרסום הישראלי מתהדר בשנים האחרונות בשורה של פרסים בינלאומיים יוקרתיים בהם זכו קמפיינים מקומיים, פרסים אשר מוכיחים כי יש במחוזותינו כשרונות מצויינים בתחומי הקריאייטיב וההפקה.
שהרי מה יכולים טובי השופטים בקאן ובמקומות אחרים לבחון ולדרג?
את הרעיון המרכזי (The Big Idea), את הפיתוח של הרעיון והפיכתו לסיפור היוצר רגשות ו/או מניע לפעולה,  ואת ההפקה שהופכת את הסיפור לסרטון פרסום המועבר להמונים.

אלא שקמפיין פרסומי אינו יצירת אמנות העומדת בפני עצמה, כי אם חלק ממהלך שיווקי המיועד לקדם את המפרסם להשגת היעדים המוגדרים על-ידו, ובמילים אחרות – לשרת את האסטרטגיה העסקית והשיווקית של הארגון. כדי להעריך את תרומתו של הקמפיין להצלחתו של הארגון במדדים החשובים לו עצמו, לא ניתן להסתפק במבט על מרכיבי הקמפיין הפרסומי הגלויים לעין, אלא יש לנתח את המערכת העסקית והשיווקית הכוללת בה הוא פועל. זה כבר סיפור אחר, בו אנו מגלים לעיתים רבות, לצערנו, פערים בין הקמפיין הפרסומי לבין האסטרטגיה אותה הוא אמור לשרת.

איך קורה שמנהלי שיווק המחזיקים בידיהם תקציבי עתק של מאות אלפי דולרים, ולעיתים אף למעלה מזה, מאשרים קמפיינים פרסומיים שאינם משרתים אותם באופן הטוב ביותר, ולעיתים אף גורמים להם נזק? שאלה מצויינת, שהתשובה עליה מחייבת במה אחרת, רחבה ומנומקת יותר.
בקצרה – מי שמכיר את יחסי הכוחות בשוק המקומי מכיר גם את השפעתם המאגית של חלק מאנשי הפרסום על מנהלי השיווק מולם הם עובדים, שהכשרתם בתחומי ההאסטרטגיה היא, אם לומר זאת בעדינות, חסרה משהו. וכך, במקום שהבריף השיווקי יגדיר את תחומי הפעולה ואת האפקט הרצוי ביחס אליהם ויותיר בידי אנשי הפרסום את העיסוק ביצירת הפתרון הקריאייטיבי (בלבד), אנו עדים לקמפיינים רבים בהם הפתרון הקריאייטיבי, מבריק ככל שיהיה, מחפה על חולשה בתחום האסטרטגי, עד למקום בו נדמה כי זו כלל אינה קיימת ברשות הארגון.

4 קמפיינים המתרוצצים בימים אלה על מרקעינו מספקים דוגמאות ליחסים המורכבים שבין האסטרטגיה השיווקית לבין הפתרון הקריאייטיבי. הישארו עימנו.

לאומי דיגיטל: פתרון חביב – לבעיה הלא נכונה
הקמפיין של לאומי דיגיטל (כאן) ממחיש לנו ביצירתיות רבה כי "החיים הם מירוץ – כל כך הרבה להספיק, כל כך מעט זמן". התסריט מוקפד ומלבב, הליהוק אחלה, המוסיקה סבבה, וה-MacBook שעל שולחן בית הקפה בסצינת הסיום משדר עכשוויות וקוליות עילאית.
אלא שמאחורי הפתרון היצירתי החביב, עומדת חולשה אסטרטגית מביכה. גם אם נתעלם לרגע מהנחת היסוד המופרכת לפיה גאדג'טים ושירותים דיגיטליים "חוסכים לנו זמן" (שהרי כל מי שהיה בסרט הזה יודע כי גאדג'טים מאפשרים לנו, במקרה הטוב, לדחוס עוד כמה משימות נוספות לתוך סדר היום, אך לעולם אינם יוצרים עבורנו "זמן פנוי"), עולה מיד שאלת מליון הדולר בת 3 האותיות: WTF ?

ובעברית תיקנית: לא רק ששירותי הדיגיטל של לאומי אינם חדשים במהותם, הם גם אינם ייחודיים ואינם יוצרים כל יתרון תחרותי מול המתחרים בשוק, ובודאי שאינם מהווים תשובה כלשהי לשאלה המרכזית המעסיקה בימים אלה את עולם הבנקאות המקומי (ראו בהמשך) – האם ולאן כדאי לי לעבור?
נכון, לא חייבים להיגרר אחרי המתחרים, אבל מכאן ועד השקעה של מאות אלפי דולרים בקמפיין המנסה לרומם ולפאר שירותים קיימים ובנאליים, הדרך ארוכה…
שורה תחתונה: קריאייטיב – 9, אסטרטגיה – 3.

הערה: אני בטוח שאוצף בהודעות והסברים מלומדים על "ההיבט התדמיתי" + "הפרסומת האהובה" + שאר ירקות, אלא שבמהלך חיי למדתי שפצצות חכמות (ואפילו מבריקות) אינן מביאות כל תועלת כאשר הן מופנות אל מטרות חסרות ערך. ואידך זיל גמור.

קופת חולים כללית: האם זה הזמן להרגיש פנאן?
שיווק של קופות חולים למיניהן הוא עניין עדין ומורכב, הן בשל שפע האיסורים והמגבלות הרגולאטוריות, והן בשל הסיכון התדמיתי העלול להציג את הקופות כמי שמנסות להתעשר על-גבי כאבינו ומצוקותינו. מכיוון שכך, מעדיפות קופות החולים להציג את עצמן כפועלות בשירות הציבור ולרווחתו.

הקמפיין הקורא להורים להימנע מלשלוח את ילדיהם לגן כאשר הם חולים הוא אכן נכון וראוי, אלא שמישהו במחלקת הקריאייטיב של מקאן-אריקסון התנתק כנראה לזמן מה מהמציאות המקומית, מה שמאפשר לכולנו ליהנות מדי ערב מהטקסט הביזארי הבא (לא נגענו):

 יאללה לך הביתה מוטי, אתה מצונן
וגם אל תבוא מחר, שלא תדביק ת'גן
לך תשכב קצת במיטה, קח לך ת'זמן
ותחזור לפה רק כשאתה מרגיש פנאן!

כמה מאנשי מקאן-אריקסון ראו ושמעו את זה – ואף אחד לא קם?
ואיפה אנשי השיווק של "כללית" שאישרו לשידור את הפארסה הזו?
את הסרטון המפנן תמצאו כאן, ואת ההסברים + כל הקרדיטים כאן.

שורה תחתונה: אסטרטגייה – 9, קריאייטיב – 3.

מחסני תאורה: How low can we go ?
סידרת הקמפיינים של מחסני תאורה, בכיכובו של מיקי בוגנים, היא דוגמה לאסטרטגייה לגיטימית לפיה "אנחנו תמיד הזולים ביותר" (בז'רגון המקצועי – Every day low price). למרות עיקומי האף של אנשי המקצוע בתחומי השיווק, מוכיחה המציאות כי מי שמנהל אסטרטגייה כזו בתבונה, בנחישות וברגישות (לשוק) עשוי להרויח ובגדול, ע"ע רמי לוי.
הכל טוב ויפה עד שלאסטרטגייה "הנמוכה" מצטרף קריאייטיב נמוך עוד יותר, בו מככבת דמותו הגרוטסקית ממילא של בוגנים  – בסרטון "שכונתי", שאם אתם ממש חייבים תמצאו אותו כאן.

אני מניח שגם כאן יטענו המעורבים כי מדובר בסיפור הצלחה + "קמפיין שובר קופות", אבל דומני ששקופית בת 30 שניות ועליה הכיתוב עד 70% הנחה היתה עושה את אותה עבודה, ללא צורך במלרלרות למיניהם/ן.

מתוך הקומוניקט היח"צני (כאן) בחרתי להביא את הציטוט הבא מפיו של בעלי הרשת: מטרתו של הקמפיין להחדיר שפה תקשורתית חדשה למותג שמתבסס על הערכים הקיימים: אטרקטיביות וכדאיות ולהחדיר ערכים חדשים של אופנה וסגנון.
לאור הקמפיין המתמשך, ניתן להניח כי אכן מדובר בחדירה מוצלחת.

שורה תחתונה (מצטער, אבל תודו שהפעם זה באמת מתבקש ורלוונטי):
אסטרטגייה בעייתית אך לגיטימית, קריאייטיב מהתחת.

בנק מזרחי-טפחות: להעביר את דביר… ובגדול!
כמו תמיד, אני מעדיף לסיים בדוגמה חיובית, והפעם עם בנק מזרחי-טפחות, שהפך תוך שנים ספורות מבנק מנומנם הפונה למגזר חובשי הכיפה לשחקן מרכזי המצליח להשפיע על שוק הבנקאות ולנגוס במתחריו – כשהוא מציג שיעורי צמיחה מרשימים הן בהיקפי הפעילות והן בהיקף הלקוחות המצטרפים אליו.

קמפיין "להעביר את דביר" הוא דוגמה למסע פרסום המשרת היטב את האסטרטגיה הארגונית: החל מהבחירה המבריקה בשחקן דביר בנדק (הכי רחוק מרשימת "הפרזנטורים" השחוקים לעייפה), דרך סידרת הסרטונים הקודמים בהם הוא משחק דווקא את "הצד שכנגד", ועד הקמפיין הנוכחי שמדבר אלינו ישירות בגובה הכרס: שהרי כולנו בני אדם עם חולשות אנושיות קטנות וגדולות, כולנו מפחדים להודות שיש לנו בעיה (כאן), וכולנו מחפשים עידוד ותמיכה שיסייעו לנו לעשות סוף סוף את הצעד הקטן ולעבור (כאן)…

כדאי גם לשים לב למרכיב האמוציונאלי העומד בבסיס הקמפיין, בהשוואה לקמפיין "המחוייבים" המחוייט של בנק הפועלים – שכמותו דומה שכבר ראינו לעייפה. זה רק אני, או שגם לכם מזכירות התמונות האישיות והקבוצתיות של אנשי הפועלים את הקמפיינים של מתקיני המזגנים…?

שורה תחתונה:
נכון, הנשמות הטובות בענף הפרסום טוענים שמדובר בקמפיין מועתק, אלא שאני דווקא מאמין לאנשי ראובני-פרידן שיצרו קמפיין מצויין שבו מתחברים סוף-סוף האסטרטגיה הארגונית והקריאייטיב הפירסומי ויוצרים מהלך שיווקי יצירתי ואפקטיבי. במילה אחת: גדול.

 "ניהול שינויים", בין אם בעולמנו הפרטי ובין אם במסגרת ארגונית או ציבורית, הוא אחת הסאגות הותיקות ורחבות ההיקף במדעי ההתנהגות. אינספור מחקרים, מאמרים ומודלים מסבירים לנו למה זה כל-כך מורכב וקשה עבורנו לעיתים, מה עלינו לעשות כדי להניע תהליכי שינוי וכיצד להטמיע אותם כך שיהפכו להרגל חדש.
בשורה התחתונה: מאחר וזה "קשה ומורכב" עלינו להקדיש משאבים רבים (זמן, כסף וכדומה). עולם הייעוץ הותיק מצא את תחום "ניהול השינויים" כתחום המניב שפע פעילות ופרנסה (שהרי אם זה קשה ומורכב כדאי מאד שנסייע לעצב נכון את התהליך ונלווה את תהליך ההטמעה מא' ועד ת'). עד היום אני פוגש פה ושם מנחים הפותחים את סדנאותיהם באופן קבוע בתרגיל "שילוב הידיים" המדגים את אי-הנוחות בתהליכי שינוי. טוב, גם "תרגילי פתיחה" הם עבור חלק מאיתנו עניין של הרגל שקשה לשנותו…

הפתרון הדיכוטומי: פחד או תיגמול
מרבית המודלים המקובלים לניהול שינוי עושים שימוש באחד משני צירי הפעולה המוכרים לנו כאפקטיביים ליצירת הרגלים חדשים:
ציר הפחד – מה יקרה אם לא נשתנה… ציר זה יכול להיתמך על-ידי פעולות אכיפה חיצוניות (קנסות ועונשים מסוגים שונים), או להישען על המודעות האישית לסיכונים אותם מעלה ההרגל הישן (הדוגמאות הקלאסיות: הפסקת עישון, תזונה נכונה, ספורט וירידה במשקל וכדומה).
ציר התיגמול – נשען אף הוא על מודעות אישית (מה אוכל להרויח מיישום השינוי), או על תיגמול מוחשי אשר מובטח לנו על ידי גורמים חיצוניים ומספק מוטיבציה חיצונית לביצוע השינוי.

ההנאה כמקדם הנעה
השלב הקריטי ביותר בתהליכי שינוי הוא שלב ההתנסות הראשונית, שלב בו אנו מתחילים לפעול בדרך החדשה אותה ברצוננו להפוך להרגל. שלב זה מעלה מיד את כל מרכיבי אי-הנחת ואי-הנוחות הקשורים לשינוי (היזכרו בנסיונותיכם להפסיק לעשן, ולהבדיל – בהתנסות הראשונה שלכם בנהיגה בצד ימין, אי שם בממלכה הבריטית…). חלק ממרכיבי אי-הנוחות נעלמים או קטנים בהמשך, אך חלקם מופיעים בעוצמה המקשה עלינו ולעיתים אף קוטעת ומסכלת את התהליך כולו.

בשנים האחרונות אנו עדים להרחבה מעניינת של ציר התיגמול, כאשר לתיגמול המוחשי נוסף תיגמול ברמת ההנאה, המופקת לא רק בסיום השינוי, אלא כבר במהלכו. האמת היא שאנו מכירים את אלמנט ההנאה כבר מקדמת דנא (היזכרו במשחקי "האווירון" בארוחות הראשונות שלכם או של ילדיכם) אלא שלא הבאנו את הרעיון במלוא עוצמתו לעולם "הבוגר", שם נתפסו "המשחקים" למיניהם כילדותיים ובלתי ראויים.
השינויים העוברים על עולמנו בשנים האחרונות, ובתוכם המיקוד ההולך וגדל בהבנת עולמו של הלקוח / האזרח / המשתמש ומכאן ההכרה בחשיבותה של המוטיבציה הפנימית – מביאים אותנו לשנות הרגלים ישנים (אופס…) ולבחון מחדש את דרכי ההשפעה על התנהגויות אישיות וארגוניות ואת הכלים אותם נוכל לגייס לטובת שינויים אלה. לא במקרה אנו נחשפים לעלייה מטאורית של התורות המסבירות את אופני התנהגותנו, גם כבוגרים, במושגים ובכלים רגשיים ובלתי רציונאליים, וזאת על חשבון התנהלות המבוססת על החשיבה הרציונאלית הקלאסית.

זה כנראה גם הרעיון המרכזי העומד מאחורי סידרת המיזמים החביבים והמהנים, המבוצעים תחת קורת הגג של מיזם thefuntheory.com אשר בודק את השפעת ההנאה (Fun) על שינוי הרגלים התנהגותיים, המכוונים כולם ליצירת "עולם טוב יותר". במהלך החודשיים האחרונים, בהם מתנהל המיזם באופן פומבי, שוחררו לציבור הרחב 3 פרוייקטים:
* המיזם המופיע בסרטון שבכותרת, לעידוד מאמץ גופני קל ועלייה במדרגות על-חשבון המדרגות הנעות.
* מיזם לעידוד זריקת אשפה לפחי האשפה המוצבים בגנים ציבוריים.
* מיזם לעידוד מיחזור בקבוקי זכוכית (אשר בשונה מפחיות ובקבוקי פלסטיק אינם מוחזרים בתשלום במדינות רבות).
סרטונים קצרים המתארים את 3 הפרוייקטים תמצאו כאן.

זוהי רק ההתחלה. מנהלי המיזם מחפשים רעיונות לפרוייקטים נוספים ברוח זו, ומבטיחים פרס של 2,500 יורו למי שהצעתו תזכה במקום הראשון. אם תרצו, יש כאן דוגמה נוספת למיזם המתנהל בגישה של Open Innovation (חדשנות פתוחה ומשתפת), אליה כבר התייחסתי במספר פוסטים קודמים (למשל כאן).
מעניין כי מאחורי המיזם כולו עומדת יצרנית הרכב פולקסוואגן, אשר בשלב זה מופיעה כבעלת היוזמה, אך עדיין לא חשפה לציבור את הקשר הישיר שבין המיזם לבין מוצריה. ניתן לנחש כי פולקסוואגן מנסה לנכס לעצמה את תחומי השינוי וההנאה בעולם הרכב (בסגנון: פולקסוואגן. תשנו ותיהנו) אך כדי לדעת איך בדיוק זה יבוא לידי ביטוי נצטרך להמתין.
עד כאן הכל נחמד ואפילו מהנה. אבל… מה יקרה בהמשך?

מבחן ההמשכיות וההתמדה
לא יהיה זה נכון לעסוק בתהליכי שינוי מבלי להתייחס לשאלת ההמשכיות וההתמדה, שאלה הרלוונטית גם לתהליכי שינוי המבוצעים באמצעות צירי הפחד ו/או התיגמול.
מה יקרה בטווח הארוך? האם ההתנהגות החדשה (עלייה במנדרגות, אשפה לפח, מיחזור בקבוקים) תתבסס כהרגל חדש אשר אינו זקוק לתמריצים, או שאלה ימוגו כאשר יוסרו מרכיבי הפחד / התיגמול / ההנאה אשר נילוו להם. שאלה טובה, שתשובה כוללת ומדויקת עליה, לצערי, אין לי. ניתן רק לציין כי בעולם מדעי ההתנהגות נהוג להגדיר תקופה של בין 3 ל-6 חודשים (תלוי באינטנסיביות השימוש בהתנהגות הרלוונטית) כתקופה הנדרשת ליצירת שינוי התנהגותי יציב ומתמשך, אשר אינו צריך יותר "עזרים" חיצוניים.

בונוס: הוספת מרכיבי הנאה בעת "שינוי זמני"
את ההבנה כי הנאה מקטינה את אי-הנוחות בתהליכי שינוי ניתן לקחת לא רק לתהליכי שינוי פרמננטיים, כי אם גם ככלי להקלה על שינויים זמניים הנדרשים מעת לעת – החל מסגירת כביש והפנייה לכביש עוקף, שינוי זמני עקב עבודות שיפוץ בבית או במקום עבודה, ואף שינויים זמניים בתהליכי העבודה בארגון. בעוד שעד היום ניסינו לחפש פתרונות להקטנת אי-הנוחות, נוכל להוסיף מעתה שאלה חדשה: מהם הדברים שיוכלו לצרף לשינוי הנדרש גם אלמנטים של הנאה / כייף / פאן / חיוך…?
זו כבר שאלה מסוג אחר, שפותחת שפע של אפשרויות יצירתיות.  
נסו, שנו ו…תהנו!

—————————————————————————————————

נפתח, כמקובל, בגילוי נאות: את שנות ה-90 של המאה הקודמת העברתי ברחובות תל-אביב בחיפוש אובססיבי אחרי האושר, או העושר, או משהו, או מישהי. לא מעט מהחיפושים נערכו בבית הקפה הקטן והטוב של אילן'ס מול בניין העירייה, מקום שידע להגיש לנו קפה מצויין, לתת לנו יחס אישי ומחייך ולמשוך אליו שפע אנשים טובים ונשים יפות (ולהיפך). מאז זרם הרבה מקיאטו ברחובות, שלל בתי קפה הציפו את העיר הגדולה, את הקפה השחור שלי אני שותה על המרפסת מול הואדי והים (כחלק מחבילת האושר היום-יומי), ואילו אילן'ס, כך אומרים לי מקורותי שנותרו במרכז, קצת ירד מגדולתו.

זה אולי הרקע לקמפין היחצני הפתטי והמטופש עליו הכריזה רשת אילן'ס אמש, בו היא מכריזה על החרמת הקפה הטורקי, ואף מפרסמת תמונות בהן ניתלה בסניפי הרשת שלו דגל טורקיה ועליו X שחור וגדול. מה נאמר ומה נדבר, הבאנו להם אותה עם מרס טורקי במיטבו…

מעבר לחוכמה המעטה הטמונה לטעמי בחרמות וב"ביטול האחר" כמהלך דיאלוגי, נושאים עליהם ניתן אולי להתווכח, יש כאן הפגנה מפתיעה של בורות מדהימה בנושא בו מתהדרים אנשי אילן'ס יותר מכל - עולם הקפה. 

שהרי מה הקשר בין מה שמכונה במקומותינו קפה טורקי לבין המדינה הנקראת טורקיה? ובכן, למי שהצליח לשכוח או להתבלבל – אין שום קשר. 
המונח "קפה טורקי" (שכלל אינו מוכר לטורקים עצמם, נסו ותיווכחו) נולד באזורנו כדי להימנע מהביטוי "קפה ערבי" אשר מעורר רגשות אמביוולנטיים בקרב חלק מקהל היעד הציוני, וכפי שמסבירה הרשת באתר שלה (כאן), ההבדל המהותי בינו לבין "קפה בוץ" טמון באופן ההכנה (קפה טורקי – בפינג'אן, בוץ – ישירות בכוס). את שניהם רצוי להכין מקפה איכותי אשר מגיע אלינו משלל מקומות בעולם (מידע נוסף במדריך המקוצר - כאן), אך בודאי שאינו מגיע מטורקיה – הידועה כמקור לשפע מאכלים מצויינים, אך מה לה ולקפה?…

האם ארגון ששם בראש החזון שלו את הידע המקצועי יכול להרשות לעצמו טעות מטופשת מסוג זה? האם אנשי היחצנות חדורי המוטיבציה לאייטמים תקשורתיים בכל מחיר ובכל דרך אפשרית אינם עוברים דרך שולחן המנכ"ל לפני שהם מפיצים בשמו הבלים כאלה לכל עבר? האם ברשת שכה גאה באיכות אנשיה לא קם אף לא אדם אחד שיזהה וייעצור את הפיאסקו המקצועי המיותר והמביך הזה?

טוב, סוף שבוע עתיר עיסוקים והנאות עוד לפנינו.
טורקי קטן, וזזנו.

__________________
עדכונים מהשטח (12.11.09):
בינתיים אני שמח להתעדכן (ראו תגובות מטה) כי אילן שנהב, מייסד הרשת ומנהלה מזה 15 שנים, כבר אינו שותף ברשת ואינו נימנה על מנהליה. כך שאת הקרדיט לפיאסקו הזה יש להעניק לבעלים ולמנהלים החדשים, ולשמור לאילן את הקרדיט החיובי כמי שהביא לנו את בשורת הקפה האיכותי ואת חוויית בית הקפה שתמיד (היה?) כייף לשבת בו.

—————————————————————————————

אחרי כמה חודשים של פרומואים תקשורתיים, הכריז אתמול בנק לאומי על פתיחתו הרשמית של לאומי בלוג, המיועד ליצור ערוצי תקשורת חדשים, בלתי פורמאליים ואישיים יותר בין הבנק, לקוחותיו והציבור כולו.

כמתבקש, נפתח "הבלוג" החדש במעין "פוסט" (הנימוקים למרכאות – בהמשך) מאת גליה מאור, הנושא את הכותרת הפילוסופית לעילא: על מהות הדיאלוג. כמקובל בעת השקת מדיום תקשורתי חדש (ניוז-לטר, אתר, בלוג וכדומה), עוסק מונולוג הפתיחה בהצגת ייעודי הערוץ (ע"ע קשר רציף עם הציבור, פתיחות וכדומה), הגדרת המגבלות וחוקי המשחק (במקרה זה: "לא נתיר גלישה להשמצות שלוחות רסן ולגידופים אישיים". נכון ולגיטימי) ויצירת הבטחות לעתיד (נמשיך לפתח ולהציג בפניכם את…, נשתדל להתייחס ולהשיב לכל פנייה, וכדומה).
ביחס לכל אלה, משתדלת מאור (או שמא הכתבן בשמה, וגם על זה בהמשך) שלא ליצור ציפיות יתר הן ביחס למידת האינטראקטיביות של הערוץ החדש והן ביחס לזמני התגובה לפניות אליה ("מראש אומר כי סדר היום שלי עמוס וצפוף, דבר שיעכב מן הסתם את תגובותיי, אך גם אם בשיהוי, תשובותיי בוא יבואו").
עד כאן הכל סבבה (כמאמר ירון לונדון בתכניתו החדשה והמגניבה "לונדון פינת בן יהודה"). ומכאן לחדשות בהרחבה.

"על מהות הדיאלוג" – הגירסה הבנקאית
אני מניח כי אלפי מאמרים ומסות כבר נכתבו "על מהות הדיאלוג", ודברי הפתיחה של מאור, עם כל הכבוד הראוי, אינם תורמים להם כל ערך מוסף. נהפוך הוא, הם מקור לציניות אכזרית וכואבת, אותה מיטיב לבטא המגיב ירון, לשעבר עובד הבנק (לא נגענו):
"מהות הדיאלוג הכנה והאמיתי מתחיל ברגע בו צד אחד זקוק לצד השני ומנסה להיעזר בו.
דיאלוג כנה ממשיך ברגע בו הצד "החלש" לכאורה משתף את הצד שמנגד בכל קשיו האמיתיים .
ניתן לדעת כי הדיאלוג הצליח ברגע שהצדדים עשו את המקסימום מבלי כל קשר לתוצאה הסופית שיכול להיות שאחד הצדדים לא יאהב. אולם , יבין כי בדיאלוג האמיתי והכנה אכן נעשו כל המאמצים ע"מ להבין ולפתור את הבעיה שנוצרה.
דיאלוג נכשל ברגע שצד אחד מנסה לכפות על הצד השני.
דיאלוג  נכשל ברגע  שצד אחד מנצל את כוחו ע"מ לכפות על הצד השני את דעתו בכל מחיר.
דיאלוג נשאר כישלון לעד ברגע שכל צד הלך לדרכו מבלי להבין שלא מעשו כל המאמצים ע"מ לפתור את הבעיה.
דיאלוג אמיתי מתחיל בתוך הבית.
אם בתוך ביתנו אין דיאלוג – מה יגידו אורחינו."

לצערי, אין לי אלא להסכים עם ירון. יחסי הכוחות הקיימים כיום בין האזרח הקטן לבין הבנק הגדול אינם "דיאלוגיים". שימו לב לכך שלרובנו אין אפילו אפשרות ליצור קשר ישיר עם סניף הבנק, זולת דרך מוקד השירות אשר מואיל בטובו לבקש מהסניף ליצור עימנו קשר. נכון, אחרי קצת מאמץ אנחנו מצליחים לדבר עם הבנק. אבל, האם מישהו באמת מקשיב?.
סיכום ביניים: דיאלוג אמיתי אין כאן, וכנראה שגם לא יהיה. אז למה ליצור מראית עין? בדיוק בשביל זה כדאי להמשיך לפיסקה הבאה.

שיווק וניהול נוכחות ברשת: אתגרים חדשים ונפילות ישנות
עולם השיווק משתנה ומתרחב מהזירה הפיזית הידועה והמוכרת אל הזירה הוירטואלית ההולכת ונפתחת בפנינו. כאן כבר לא מספיקים קמפיינים פרסומיים במדיה הקלאסית ושלטים על סניפי הבנק עתירי המיתוג - כי אם נדרשת נוכחות מסוג אחר, המנסה לפגוש את האזרח בעת מגוון שיטוטיו ברשת האינסופית. על רקע גודל המשימה והאתגרים החדשים שהיא יוצרת, המחייבים שליטה הן בענייני תוכן והן בענייני טכנולוגיות חדשות, קמים בשנים האחרונות גופים המציעים את שירותיהם המקצועיים בתחומים אלה, על-פי-רוב במתכונת אאוטסורסינג (מיקור חוץ) וכנגד ריטיינר מתמשך.
בדומה לתחום יחסי הציבור (PR) אין מדובר במאמצים ליצירת מכירות ישירות, כי אם בפעילויות המיועדות ליצור בקרב קהלי היעד השונים מודעות גבוהה יותר, לגיטימיות, אהדה וחשיפה חיובית של הארגון ומנהליו.

על רקע זה, נראית ההצהרה של מאור לפיה (ציטוט) "המהלך של פתיחת לאומי בלוג אינו נובע משיקולים של שיווק מוצרים" כמיותרת ומגוחכת, מה עוד שמבט קצר על "הבלוג" חושף אותנו לשפע מאמצים שיווקיים ומכירתיים, כמו למשל "חדר העיתונות" בו מופיעה היום הכותרת: מענק של 1,500 שקלים לסטודנטים פותחי חשבון בלאומי .
אם זה לא שיווק אגרסיבי, אז מה כן?

זה המקום בו מתחיל "הבלוג" החדש, עתיר הכוונות הטובות לכאורה, להעלות אצל הגולש את הציניות הישנה והטובה, אותה ניתן לסכם במילה אחת, אותה מיטיבה לבטא עבורנו רותם אבוהב: ב-א-מ-ת?
כאן גם נופל לאומי לאחד הבורות הישנים והמוכרים עד-זרא בעולם המופלא הנקרא ניהול קשרי לקוחות: הנסיון להעמיד פנים כאילו מעשינו "טהורים" וחסרי כל כוונה ליצור רווח עבורנו, נסיון אשר לא רק שאינו תורם דבר ליצירת אמון בארגון, אלא מגביר את החשדנות, האנטגוניזם והציניות כלפיו. חבל.
ציניות מסוג אחר וחדש יותר, ניתן למצוא בעצם הכתרת האתר החדש כ"בלוג".

האמנם "בלוג"?
לקוראים שהצליחו לשכוח, מקורה של המילה Blog היא מצירוף המילים Web+Log, ובעברית פשוטה: "יומן רשת". במקום לפתוח את המחברת הסודית בסגנון "שלום יומני, היום…" מאפשרת לנו הרשת לנהל מעין יומן אישי, ובו רשימות, מחשבות והגיגים על הא ועל דא – בתקוה שיהיה מי שימצא בהם עניין וערך. על-פי-רוב מאופיינים הבלוגים בנופך אישי (בשונה מאתרים ארגוניים או אתרים מקצועיים פורמאליים), ואף נכתבים ברובם על-ידי אדם אחד (ובמקרים נדירים ע"י מספר מצומצם של כותבים הבאים מאותו מקום). כאמור, גם בארגונים גדולים, אנו מוצאים בנוסף לאתרים הרשמיים גם הפניות לבלוגים אישיים של בכירי הארגון, אשר מוצאים את הבלוג כערוץ מצויין לביטוי אישי יותר ופורמאלי פחות. בעולם הייעוץ, כדוגמה מעט קיצונית, ניתן לראות יותר ויותר ארגונים המעבירים את כובד המשקל מאתרים פורמאליים לבלוגים אישיים - החל מבלוג החדשנות, השיווק והניהול של Seth Godin,  דרך הבלוג הנפלא של מלך הפרזנטציות Garr Reynolds, ועוד מאות בלוגים אישיים של טובי היועצים והמנהלים, הצצים כפטריות לאחר הגשם בכל רחבי בעולם.

לאומי  בלוג מעוצב אמנם על הפלטפורמה הטכנולוגית של WordPress (ממש כמו הבלוג שמול עיניכם ברגע זה), אך כבר במבט מהיר ניתן לראות כי הוא פוזל קשות לכיוון יצור הכלאיים הנקרא "Mini-Site", אשר מנסה לשלב בין יתרונותיו של אתר קלאסי (תפריט מורחב, מדורים שונים במקביל, מידע קבוע ומידע מתחלף מסוגים שונים, באנרים פרסומיים וכדומה) לאלו של בלוג (עיצוב פשוט ומינימליסטי, חומרים אישיים וקלילים יותר, מערכת תגובות פעילה וכדומה).
שוב, אין בכך כל פסול, זולת היומרה להיות בלוג, בעוד בפועל הוא אינו כזה – במהותו, במטרותיו, בעיצובו ובתכניו. על התוצאות העלולות להיווצר מהפער בין היומרה לבין המציאות דומני כי כבר דובר די והותר.

המבחן האמיתי: מעורבות והתמדה
מבחנם האמיתי של כלים תקשורתיים מקוונים לניהול קשרי לקוחות בא לידי ביטוי בשני היבטים מרכזיים:
מבחן המעורבות – כמה לקוחות (בפועל או בפוטנציה)  מגיעים לאתר, קוראים את תכניו ומגיבים עליהם מעת לעת (ראה: "על מהות הדיאלוג"…). זה מחייב ניטור (Monitoring) קבוע ויום-יומי של האתר, יכולת לתת במהירות תשובות נכונות ומוסמכות ועוד.
מבחן ההתמדה – בדומה לכלים מסורתיים ("עיתוני לקוחות" וכדומה), נדרש מאמץ מתמשך כדי ליצור אתר דינמי, עדכני ומתחדש ולצקת לתוכו נושאים בעלי עניין וערך לקוראים. מי שמכיר את המאטריה, יודע כי מה שנראה קל ופשוט בתחילה (מה הבעייה: כל מנהל יכתוב משהו אחת לחודשיים…) הופך בהמשך למאמץ סיזיפי שדורש משמעת ומשאבים (תשאלו כל "בלוגר" באיזור הסמוך אליכם…).
כאמור מעלה, מנסים ארגונים לפתור את כל זה במתכונת של אאוט-סורסינג (במקרה הזה באמצעות חברת Refresh של אדם שוב), בו מתחייב לכאורה הספק החיצוני לספק את הסחורה מא' ועד ת' – מכתיבה ועריכה של תכנים, דרך עיצוב האתר, ועד תחזוקה שוטפת של המרכיבים הטכנולוגיים. אלא שכאמור, אתר המתיימר ליצור דיאלוג עם אנשי הארגון אינו יכול להיות מופקד אך ורק בידיו של ספק חיצוני אשר אינו בעל יכולת וסמכות להגיב בנושאים שמעבר ל- Nice Talking.
קושי נוסף הניצב בפני הכתבן החיצוני הוא הצורך לתחזק בו-זמנית מספר דמויות של מנהלים ואנשי מקצוע שונים בארגון, הכותבים או מגיבים באתר, ולהעניק לכל אחד מהם סגנון כתיבה ייחודי ובעל ניואנסים אישיים (תשאלו את הסופרים באיזור הסמוך אליכם).

נכון להיום (היום השני להיות האתר באויר) ניתן לראות כי המנהלים הרלוונטיים של לאומי אכן מנסים להראות נוכחות ולהגיב באופן אישי ומהיר על פניות ובקשות המופנות אליהם. האם הם יחזיקו מעמד לאורך זמן, או שגם אתר זה יצטרף למליוני האתרים אשר נולדו עתירי כוונות טובות, נפחו את נשמתם כמיטב התיאוריה האנטרופית ("כל הדרכים מובילות לחידלון") וממשיכים להסתובב ברשת, כשהם מעודכנים ליום פטירתם? ימים יגידו.

10 שנים חלפו מהסתלקותו הפתאומית של מאיר אריאל, וכמו שהוא אולי היה אומר – מעולם לא היה מצבו טוב יותר. מי שהתחיל את דרכו כטרובדור תמהוני הנודד בדרכים כשהוא חמוש במשפטי מפתח, גיטרה מהקיבוץ ואינוונטר מצומצם של אקורדים, זחל את דרכו אל לב הקונצנזוס של אוהבי המוסיקה, אשר זיהו את ניצוצות הגאונות הטמונים במילים, במוסיקה הפשוטה-אך-מתוחכמת ובדרך ההגשה המחוספסת שנופלת ישירות על מרכז העצבים החשוף של השומע. 
מאז ועד היום, הרבה חומרים עברו מיד ליד, בפרדסחנהכרכור ובמקומות אחרים, ושלל הביצועים החדשים לשירים שהכרנו רק הגבירו, אצלי לפחות, את הרצון להקשיב להם שוב ושוב ולנסות לפענח מחדש את סודות הקסם המאיר אריאלי הזה.

כמה טוב איפה שעיריית חיפה מארגנת לנו מופעי חינם המוניים המתקיימים במרחק 14 דקות מביתי הקט, וכמה משמח היה לגלות שבינהם משובץ גם מופע מחווה למאיר אריאל. תיכנסי כבר לאוטו, וניסע.
הנוכחות על הדשא היתה דלילה משהו ביחס להופעה המצוינת של יזהר אשדות יומיים קודם, מה שאיפשר התמקמות אסטרטגית ישירות מול הבמה ובמרחק קרוב אך בטוח. אחרי מופע חימום קצר של להקת הקציצות של לידיה (במילה אחת: קציצות) הגיע הזמן להופעה לשמה התכנסנו – להקת דלתות נפתחות מעצמן אותה מוביל עידן טולדנו. 

עידן טולדנו הוא מוסיקאי צעיר ומוכשר עם רקע עשיר במוסיקה מערבית ומזרחית ואג'נדה חינוכית מרתקת ומעוררת כבוד (כאן), אליו מצטרפים יותם הלוי (גיטרה בס ושירה), אריאל קסיס (קאנון), שחף אאודה (כלי נשיפה) ונועה וקס (כלי הקשה). הרכב ייחודי שיוצר הבטחה לערב מעניין במיוחד.

הכל נראה טוב ונשמע מצוין, עד שמתחילים עקצוצים קלים של אי-נוחות, לא בגלל הדשא החיפאי אלא בשל העובדה שטולדנו אינו מסתפק בביצוע שיריו של אריאל אלא מנסה להכנס לדמותו – לרבות מניירות טקסטואליות ונסיון לחקות את האינטונציה המאיראריאלית, שמפסקת את עצמה לדעת. ככל שההופעה נמשכת הולך ונוצר פער בין המוסיקליות המצוינת של טולדנו והלהקה כולה לבין נסיון החיקוי הפאתטי והמיותר כל-כך.

כל זה עוד יותר עצוב כאשר רואים את אותה להקה עם ערן צור (בקליפ מעלה) ועם הדרה לוין ארדי (כאן - אל תחמיצו!), שני אמנים מצויינים שלא נופלים במלכודת החיקוי אלא מביאים את האינטרפטציה האישית שלהם, שמאירה את מאיר (הופה, עצמי אומר לי) באור ייחודי וצובעת את השירים הכל-כך מוכרים שלו בצבעים חדשים שרק מעשירים את המקור ואותנו.

הפער בין חיקויים פאתטיים לאינטרפטציות מרתקות ומעשירות
מכיוון שהבלוג הזה רוצה להביא גם אמירות הנוגעות לעולמות הניהול והייעוץ, זו הזדמנות נוספת להבחין בין מי שמביאים לנו חיקויים פאתטיים ומתיימרים להיות מי שאינם (יועצי המשפטיים אוסרים עלי לצרף את הלינקים הרלוונטיים), לבין מי שנסמכים מעת לעת על מקורות אחרים, אך טורחים להעשיר את עצמם ואת לקוחותיהם ולצרף לאיכויות המקור אינטרפטציות אישיות מרתקות ומעשירות.

בחזרה למוסיקה ולערוץ החיוביות: 
ליחצו כאן ותגיעו לביצוע מקורי ומבריק של "מודה אני" בביצוע משותף של טולדנו ולהקתו עם הדרה לוין ארדי, כפי שתועד בערב לציון עשור למותו של מאיר אריאל אשר נערך בתיאטרון תמונע בתל-אביב לפני כחודשיים.

מודה אני לפניך ולך
על כל החסד והאמת
והטובה, והרעה והטובה
שעשית עימדי ועם ביתי
ועם קרובי וידידי, ועם בני עמי ועם ארצי
ועם כל העולם והאדם אשר בראת.
בלאט, חרש חרש, אט אט טופפות
עתידות, עתידות לקראתנו
ואת מחייכת אלי מתוך השינה.
יהיה לנו טוב, טוב מטוב, טוב מאד
זה מתחיל כבר בבוקר, בבוקר
ואת צוחקת אלי מתוך השינה

שבת שלום.

כבר שנים רבות שלא משלמים לי לפי השורה, ועולם הפרסום המקומי כבר מזמן אינו כוס הבירה שלי, אבל הקופירייטינג המצוין הזה (של יהושע TBWA) הצליח לעצור אותי באמצע הרחוב.

גילוי נאות + רגע של נחת:
בשנתיים האחרונות העברתי עשרות הרצאות וסדנאות בנושאי חדשנות בכלל ובנושא "אסטרטגיית האוקיינוס הכחול" בפרט, אותן אני נוהג לסיים בהצגת סרטון ההשקה של Wii – קונסולת המשחקים המדהימה של נינטנדו, אשר מהווה דוגמה מצוינת ליישום מבריק של "חדשנות ערך" ושל אסטרטגיית האוקיינוס הכחול על כל מרכיביה.
יתירה מזו, משהו ב- DNA היצירתי של נינטנדו הזכיר לי את ההתרגשות (!) במפגש הראשון שלי עם Apple, אי-שם לפני יותר מ- 20 שנים. אף שהן שונות לחלוטין בנקודת המוצא (Apple באה מעולם ה- Design, ואילו Nintendo מעולם ה-Fun), ניתן למצוא בשתיהן תשוקה אובססיבית לחדשנות טוטאלית שמשלבת טכנולוגיות, מוצרים, הבנה מעמיקה של תהליכים ומאוויים אנושיים וזיהוי פנומנאלי של מגמות שוק עתידיות – הרבה לפני שהן צצות על פני השטח.
בשפת האנליסטים: "המשך מעקב".

ואכן, נינטנדו לא מאכזבת וממשיכה להפתיע שוב ושוב. במהלך השנתיים האחרונות היא לא רק מזעזעת את שוק קונסולות המשחק בו שלטו בעבר סוני ומיקרוסופט, אלא מפתחת את את משפחת מוצרי ה-DS המיועדים לשיפור היכולות המוחיות, ואת משפחת מוצרי Wii Fit המופנים לחובבי הבריאות והכושר שמעדיפים לעשות את זה על השטיח בבית…
וזה עוד לא הכל – נינטנדו עובדת לפי הספר (אסטרטגיית האוקיינוס הכחול כבר אמרנו?), מחפשת את קהלי היעד החבויים מהעין הנמצאים במעגלי ה- Non-Customers, ומשיקה ממש בימים אלה את Wii Fit Plus שלא רק מרחיב את אופציות האימון, אלא גם מאפשר למשתמש לעקוב אחר נתוני המשקל של חיות המחמד שלו. WOW? האו-האו!!!

החדשנות כובשת את פיסגת העולם
את ההוכחה לכך שחדשנות היא אחד מהמפתחות הקריטיים להובלה בעולם העסקים מספק לנו מגאזין BusinessWeek אשר פירסם בתחילת החודש את רשימת 40 החברות הטובות בעולם, ובראשה מהפך היסטורי:
נינטנדו מזנקת לראש הטבלה כשהיא מקדימה את גוגל ואת Apple שבמקומות השני והשלישי.
נכון, הן גדולות ממנה בהיקפי הפעילות, אך מתקשות לעמוד בקצב שנינטנדו מציגה בתחומי העלייה בשווי השוק (38% מ-2004 עד 2008), ובשיעור המכירות שלה בשווקים הבינלאומיים (בשונה מהשוק המקומי בו פועלת החברה) העומד אצל נינטנדו על 81% לעומת 51% של גוגל ו- 28% בלבד של Apple.
קצת גאווה מקומית: במקום טוב, בדיוק באמצע, תמצאו את טבע.

מבט אופטימי אל העתיד: חדשנות מקצה לקצה
בפיסקה הסוגרת את המאמר מנסח Paul Laudicina יו"ר A.T. Kearny (חברת הייעוץ והמחקר אשר מבצעת את דירוג החברות עבור BusinessWeek) את שני הגורמים המרכזיים אשר יסייעו לצאת בשלום מהמשבר העולמי ולחזור לצמיחה בשנים הבאות: מינוף של טכנולוגיות וחדשנות חוצת-ארגון לשיפור הפרודוקטיביות, והתאמה לשינויים הדמוגרפיים אשר הופכים את קהלי היעד המתבגרים (graying populations) לדומיננטיים יותר ויותר". מבט נוסף אל סל המוצרים של נינטנדו יראה כי גם כאן היא ידעה לקרוא את המפה הרבה לפני האחרים.

ניצחון הזריזים והרעבים על הגדולים והשבעים
מבט היסטורי על רשימת החברות הנבחרות, בהשוואה לשנים קודמות, חושף תהליך מתמשך בו מאבדות חברות אמריקאיות בעלות מסורת ארוכת שנים את מקומן ברשימה לטובת חברות מהמזרח הרחוק (כמו נינטנדו היפאנית ויונדאי תעשיות הדרום קוריאנית) ומדינות מתפתחות כמו דרום-אפריקה.
שוב ושוב מסתבר כי מורשת היסטורית יש בה הרבה כבוד, אבל מחוייבות לחדשנות + נחישות ניהולית + "רעב" להצלחה הן התכונות הקריטיות להישרדות והצלחה מתמשכת בג'ונגל הגלובאלי.

* תודה לידידי יוסי קורן שהקפיץ אותי לפוסט הזה.

בונוסים למשקיענים: 
המאמר המלא מתוך ביזנסוויק
רשימת החברות הנבחרות + נתוני הביצוע
מצגת קצרה הסוקרת את כל החברות ברשימה