אלוהים מרחם על ילדי הגן. אלון גל ורשת עושים מהם כסף

 

 

 

 

 

 

 

 

משפחה מתפרקת מול פני האומה: לימור ומורי התינוק, רונן וליהיא 
(צילום: שידורי רשת/ערוץ 2. עיבוד תמונה: ע.ב)

אלוהים מרחם על ילדי הגן
פחות מזה על ילדי בית-הספר
ועל הגדולים לא ירחם עוד
ישאירם לבדם
ולפעמים,
יצטרכו לזחול על החול הלוהט
כדי להגיע לתחנת האיסוף
והם שותתי דם.
(יהודה עמיחי)

מסתבר שגם אלוהים הוא כבר לא מה שהיה פעם, מאז שהפך לחברת אחזקות חובקת-עולם והעביר את פעילותו בתחום התקשורת לניהולו הישיר של אלוהי הרייטינג הצעיר והאסרטיבי, אשר חרט על דיגלו את המנטרה האולטימטיבית - כסף. הרבה. כסף. 

וכאשר מדובר בכסף אלוהי הרייטינג לא רק שאינו מרחם על ילדי הגן, אלא הוא שמח לצלם אותם ואת הוריהם זוחלים כשהם שותתי דם, כשלצידם "המאמן הלאומי" אשר מלטף אותם בידו האחת, בעוד ידו השנייה מתקתקת על הקופה הרושמת. שהרי לא התכנסנו לשיחת נפש נינוחה ומסקרנת בנוסח פרופ' יורם יובל, כי אם לפורנו משפחתי גבה גלי ומעורר חלחלה בטעם תות.

פרומו: "משפחה חורגת עם אלון גל בעונה עוצמתית ומרגשת"
הרעיון המקורי שמאחורי התכנית "משפחה חורגת" הינו נכון וחיובי: במציאות בה משפחות רבות אינן מצליחות לנהל את תקציבן כהלכה ונקלעות עקב כך לחובות ולקשיים, יש מקום לתכנית אשר תסייע ותעניק להן עצות וכלים להתנהלות טובה ומוצלחת יותר.

אלא שאלוהי הרייטינג ויתר כבר מזמן על מחלקת החסד הקטנה וחסרת הביקוש, והוא מעדיף להשקיע במחלקת הדרמה הפופולארית: אם משפחה באוברדראפט אופייני כבר לא מרגשת אותנו, הבה נחפש משהו מרגש באמת – כמו משפחת קדוש אשר מתפרקת לנו מול המסך, ומותירה אותנו בציפייה דרוכה לשבוע הבא: יתגרשו או לא יתגרשו? ואם את מתוחים באמת שילחו SMS ובואו לאתר שלנו.
שתי פרסומות וחזרנו.

———————————————————————————
תשדיר מס' 1: כסף. הרבה. כסף
מחשבות על המפגש הבלתי-אמצעי בין "התוכן" לבין "השיווק"
עיסוקה של "משפחה חורגת" בענייני "כלכלת המשפחה" הינו עלה תאנה זערורי לדבר האמיתי לשמו התכנסנו במשרדי רשת: פורנו משפחתי עתיר רייטינג אשר יגלגל לידינו עוד ועוד כסף. הרבה. כסף.

עלה התאנה הקטן גם מנסה להפריד בין "שקופיות החסות" לבין אינספור רגעי "התוכן השיווקי" המושתלים בגסות לאורך כל התכנית: החל מהריטואל החוזר של "ייעוץ בנקאי אישי" (תודה לבנק הפועלים על החסות הראשית לתכנית), המשך בהמלצתו החמה של המאמן הלאומי לרכז את הקניות "במקום שבו הכסף שלכם קונה יותר" (לגמרי במקרה הסיסמה של "שופרסל"),  וכלה בהנחייה החד-משמעית שלו "לשוחח מהבית, מטלפון נייח לטלפון נייח" (אופס, גם "בזק" כאן).
הנסיון להסוות את "התוכן השיווקי" מתפוגג לחלוטין באתר הפורום של התכנית, בו ממליצה "מנהלת הפורום" לכל הפונים לאתר לפנות ישירות למשרדי חברת "תות", ואף לזכות בפגישה חינם. וואוו.

תשדיר מס' 2: גבולות. אין. גבולות
מחשבות עגומות על עולם האימון בישראל
"משפחה חורגת" מפגישה אותנו, כאמור, עם מי שמתיימר להיות "המאמן הלאומי" ולהכשיר בבית מדרשו מאות "מאמנים" בצלמו ובדמותו. אדם עם כשרון, כריזמה ויכולות אותן הוא מתעל, למרבית הצער, למחוזות אגוצנטריים ונרקסיסטיים, כל זאת תוך חוסר מודעות לגבולותיו האישיים והמקצועיים.
מילא אימון של אנשי מכירות או ייעוץ כלכלי ברמה אלמנטארית – מהיכן בדיוק נובעת היומרה "לאמן" זוגות ומשפחות במצבי משבר, הורים לילדים בגילאי ההתבגרות, ושאר תחומים בהם נדרשת במדינתנו הכשרה רבת שנים והסמכה מקצועית?
האם "המאמן" אינו נדרש להבנה, ולו מינימלית, במאטריה המקצועית בה הוא מתיימר לעסוק?
————————————————————————————

בחזרה לשידור המרכזי: מי שומר על ליהיא וחבריה?
כאשר מדובר בזוג קדוש אשר בוחר להתפרק מול עינינו זה אולי מבחיל ומיותר, אך עדיין לגיטימי. זכותם של אנשים בוגרים לבחור את הבמה ואת ההקשרים בהם הם נחשפים לציבור. כל אחד ודקות התהילה שלו.

אך כאשר מדובר בתינוקות, ילדים ובני נוער, התמונה היא אחרת חלוטין, לא רק במישור המוסרי כי אם גם במישור החוקי:
בדיוק לפני 18 שנים, בחודש נובמבר 1991 נכנסה לתוקף בישראל אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד, אשר באה לעגן את זכויותיהם של ילדים באשר הם ולהגן עליהם מפני פעולות והתנהגויות העלולות לפגוע בהם בהווה ובעתיד. אף כי האמנה אינה בגדר "חוק" במשמעותו הסטטוטורית, הרי שהיא אמורה להציב תשתית לחקיקה בתחומים הרלוונטיים ואמות מידה ברורות בכל הקשור לילדים וזכויותיהם.
סעיף 16 של האמנה קובע: "שום ילד לא יהא נתון להתערבות שרירותית או בלתי חוקית בפרטיותו, משפחתו, ביתו או תכתובתו, ואף לא לפגיעות שלא כחוק בכבודו ובשמו הטוב".
סעיף 19 מפרט יותר: "המדינות החברות ינקטו בכל האמצעים החקיקתיים, המינהליים, החברתיים והחינוכיים המתאימים, על מנת להגן על הילד מפני כל סוגי האלימות הגופנית או הנפשית, החבלה או ההתעללות, ההזנחה או הטיפול הרשלני, האכזריות או הניצול (הדגשה שלי – ע.ב), לרבות התעללות מינית, שעה שהוא נתון לשגחת הורה(ים), אפוטרופוס(ים) חוקי(ים) או אדם אחר המופקד על הדאגה לו".

חשיפתה של ליהיא אמש בתכנית מהווה עבירה ברורה על אמנת זכויות הילד כרוחה וכלשונה כאחד, ועל כללי האתיקה העיתונאית האלמנטארית: לא רק שהיא מוצגת בתכנית כמקור מרכזי למריבות האינסופיות בין הוריה, אלא שהיא נחשפת בשמה ובתמונתה המלאה כאשר היא במרכזן של סיטואציות קשות ופוגעניות, שלה ושל הוריה, ביחד ולחוד.

וכן, אני יודע כבר היום שמדובר בהפי-אנד, וכי לאחר עוד כמה פרומואים עתירי פאתוס תשוב משפחת קדוש במוצאי השבת הבאה ותתחבק מול עינינו המשתאות בפרק "עוצמתי ומרגש במיוחד". אלא שאין בכך כל נחמה וכל תיקון לפגיעה השיטתית והמתמשכת של התכנית בליהיא ובילדים ונערים אחרים אשר הופיעו ויופיעו בה, ובאופן בו היא מנצלת אותם באופן ציני כחלק מטקסי הזבח לאלוהי הרייטינג ולאלת החמדנות.

מי יכול לעצור את זה?
הנה רשימה חלקית של כמה מהגופים האמונים על שמירת החוק בעניין שיתופם של פעוטות, ילדים ובני נוער בתכניות טלוויזיה. אתם מוזמנים לפנות אליהם, להביע את דעתכם ולהשפיע על פעולותיהם:

משרד התקשורת, לשכת הדובר

הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, נציב תלונות הציבור

אב"י – האגודה הבינלאומית לזכויות הילד, ישראל

אל"י – האגודה לשמירת הילד בישראל

 

הרחבות:
לצפייה בפרק המלא של התכנית

 

בשבחי הקאנאביס

מסיבות שאינן ברורות לי לאשורן, מצאתי את עצמי אמש מול שתי תכניות טלויזיה  רצופות בכיכובו של אברי גלעד. הראשונה – תכנית האירוח שלו – הזכירה לי מדוע איני צופה כמעט בטלויזיה (רמי ורד לא מצחיק אותי, נינט "מדברת על הכל" [שזה בערך "כלום"], איציק כהן ממשיך לסחוט את 15 דקות התהילה של משמניו, ושחר חסון לא מצחיק אותי 2).

אלא שאז החלה התכנית השנייה, "גראס באישור רופא", סירטם המצויין של צחי קליין ואברי גלעד, אשר הזכיר לי את מקומה של הטלויזיה כמדיום העשוי להביא לכל בית מידע חשוב לכולנו, והפעם באשר ליכולותיו המופלאות של הקאנאביס ("הקאנאביס הרפואי" בשמו המכובס) המתגלה להפתעתנו כאחד מפלאי תבל (אף לא גרם אחד של ציניות) המכיל חומר פעיל בשם THC אשר נתגלה ובודד לראשונה ע"י צוות מדענים ממכון ויצמן, וזוהה כחומר המסייע בשורה ארוכה של תחומים רפואיים (ובראשם שיכוך כאבים) המשרתים מגוון רחב של מחלות קשות וסופניות.
למרבית ההפתעה מסתבר כי זולת מבידוד ה-THC כחומר הפעיל, אין מדובר בגילוי חדש באשר ליכולותיו של הקאנאביס – אשר עד שנת 1936 הופיע בארצות הברית כמוצר רפואי לכל דבר, ונמחק מרשימת התרופות בנסיבות שאינן לחלוטין ברורות, ויש אף שיאמרו כי בנסיבות "קונספרטיביות".

ומדוע כל זה לא ידוע לנו כיום, כציבור המועד למחלות קשות וכואבות אלו?
מדוע לא מצליחים המדענים והרופאים המכירים ביכולותיו המרשימות של הקאנאביס לשוב ולהפוך אותו למוצר זול ונגיש לכל מי שנזקק לו בהיבטים רפואיים?
הסרט נמנע מהתייחסות מתלהמת לנושא (ובזה אולי כוחו הרב אך גם חולשתו הקטנה) אך מעלה בבירור את השאלה "הכלכלית" – שהרי מובן כי בהעדר כל זכויות ופטנטים על הקאנאביס ויישומיו הרפואיים (זולת מלקב"ה), הרי שבצד בעיות הסטיגמה השלילית הוא מהווה איום מוחשי על תעשיית התרופות, המגלגלות עשרות מיליארדי דולארים בזכות זכויותיהן על תרופות חלופיות בתחומים הרלוונטיים.

זו אולי גם הסיבה לחשיפה המעטה שלה זכה הסרט, שמן הראוי שיהיה נגיש וזמין לכולנו, ואני מבטיח כאן מראש את קולי ואת יכולותי לכל פעילות אשר תהפוך את זה לאפשרי.

את סקירתה המפורטת של אריאנה מלמד על הסרט (אני מסכים עם כל מילה שלה) תמצאו כאן.

עוד על עמותת "תיקון עולם" העוסקת בייצור הגראס הרפואי ואספקתו לחולים תמצאו כאן.
אתם מוזמנים לשלוח להם מילה טובה, ואם ביכולתכם לסייע גם מעבר לזה, הן במימון הפעילות והן בהפצת המסר - תבורכו.

קמפיין היחצנות של אילן'ס: קפה טורקי וטיפשות ישראלית

—————————————————————————————————

נפתח, כמקובל, בגילוי נאות: את שנות ה-90 של המאה הקודמת העברתי ברחובות תל-אביב בחיפוש אובססיבי אחרי האושר, או העושר, או משהו, או מישהי. לא מעט מהחיפושים נערכו בבית הקפה הקטן והטוב של אילן'ס מול בניין העירייה, מקום שידע להגיש לנו קפה מצויין, לתת לנו יחס אישי ומחייך ולמשוך אליו שפע אנשים טובים ונשים יפות (ולהיפך). מאז זרם הרבה מקיאטו ברחובות, שלל בתי קפה הציפו את העיר הגדולה, את הקפה השחור שלי אני שותה על המרפסת מול הואדי והים (כחלק מחבילת האושר היום-יומי), ואילו אילן'ס, כך אומרים לי מקורותי שנותרו במרכז, קצת ירד מגדולתו.

זה אולי הרקע לקמפין היחצני הפתטי והמטופש עליו הכריזה רשת אילן'ס אמש, בו היא מכריזה על החרמת הקפה הטורקי, ואף מפרסמת תמונות בהן ניתלה בסניפי הרשת שלו דגל טורקיה ועליו X שחור וגדול. מה נאמר ומה נדבר, הבאנו להם אותה עם מרס טורקי במיטבו…

מעבר לחוכמה המעטה הטמונה לטעמי בחרמות וב"ביטול האחר" כמהלך דיאלוגי, נושאים עליהם ניתן אולי להתווכח, יש כאן הפגנה מפתיעה של בורות מדהימה בנושא בו מתהדרים אנשי אילן'ס יותר מכל - עולם הקפה. 

שהרי מה הקשר בין מה שמכונה במקומותינו קפה טורקי לבין המדינה הנקראת טורקיה? ובכן, למי שהצליח לשכוח או להתבלבל – אין שום קשר. 
המונח "קפה טורקי" (שכלל אינו מוכר לטורקים עצמם, נסו ותיווכחו) נולד באזורנו כדי להימנע מהביטוי "קפה ערבי" אשר מעורר רגשות אמביוולנטיים בקרב חלק מקהל היעד הציוני, וכפי שמסבירה הרשת באתר שלה (כאן), ההבדל המהותי בינו לבין "קפה בוץ" טמון באופן ההכנה (קפה טורקי – בפינג'אן, בוץ – ישירות בכוס). את שניהם רצוי להכין מקפה איכותי אשר מגיע אלינו משלל מקומות בעולם (מידע נוסף במדריך המקוצר - כאן), אך בודאי שאינו מגיע מטורקיה – הידועה כמקור לשפע מאכלים מצויינים, אך מה לה ולקפה?…

האם ארגון ששם בראש החזון שלו את הידע המקצועי יכול להרשות לעצמו טעות מטופשת מסוג זה? האם אנשי היחצנות חדורי המוטיבציה לאייטמים תקשורתיים בכל מחיר ובכל דרך אפשרית אינם עוברים דרך שולחן המנכ"ל לפני שהם מפיצים בשמו הבלים כאלה לכל עבר? האם ברשת שכה גאה באיכות אנשיה לא קם אף לא אדם אחד שיזהה וייעצור את הפיאסקו המקצועי המיותר והמביך הזה?

טוב, סוף שבוע עתיר עיסוקים והנאות עוד לפנינו.
טורקי קטן, וזזנו.

__________________
עדכונים מהשטח (12.11.09):
בינתיים אני שמח להתעדכן (ראו תגובות מטה) כי אילן שנהב, מייסד הרשת ומנהלה מזה 15 שנים, כבר אינו שותף ברשת ואינו נימנה על מנהליה. כך שאת הקרדיט לפיאסקו הזה יש להעניק לבעלים ולמנהלים החדשים, ולשמור לאילן את הקרדיט החיובי כמי שהביא לנו את בשורת הקפה האיכותי ואת חוויית בית הקפה שתמיד (היה?) כייף לשבת בו.

Mercedes Sosa. Saudade

מרסדס סוסה, אולי הזמרת הגדולה מכולן בתקופתנו, הלכה לעולמה.

המלצה: גשו ליוטיוב (כאן) וצפו שוב ושוב באישה שהקול, המילים והמוסיקה שלה הצליחו לא רק לרגש אלא גם לעודד ולהניע לפעולה מיליוני אנשים בדרום-אמריקה וברחבי העולם כולו.

מדינה בהפרעת קשב וריכוז: סוגיית האיבחון

פרולוג וגילוי נאות:
אני שמח על ההזדמנות לארח כאן את שותפתי לחיים הטובים -   ענת יודפת.
בנוסף לכל מעלותיה האחרות, ענת היא פסיכולוגית חינוכית והתפתחותית מומחית, העוסקת מזה למעלה מ- 20 שנים באיבחון וטיפול בפעוטות וילדים המאחרים בהתפתחות, לרבות הפרעת קשב וריכוז.

קריאה מהנה ומועילה.
——————————————————

סידרת הטלוויזיה "הפרעת קשב – מדינה באיבחון" אותה עורכת ומנחה דנה ויס, עושה שירות חשוב בעצם חשיפת הנושא והעלאת המודעות אליו בציבור. ההכרה בהפרעת קשב וריכוז (ADD, ADHD) כתופעה שבסיסה הוא נוירולוגי, וההבנה כי ניתן לטפל בה ולהקטין משמעותית את הקשיים והסבל הנלווים לה, הינה בשורה חשובה לילדים ולהורים, לכל מי שעוסק או שותף למערכות החינוך לסוגיהן, ואם תרצו – לכולנו.

אלא שעוצמתו של המדיום הטלוויזיוני היא פעמים רבות גם נקודת התורפה שלו: אנשי המקצוע המופיעים בסדרה זו, כמו בסדרות אחרות מסוגה, נתפשים בציבור כאורים והתומים בתחומם, וכמי שאבחנותיהם והמלצותיהם הינן "אולטימטיביות", ולא כך הוא.  בעוד שרוב אנשי המקצוע המופיעים בתכנית מוכרים בקהילה המקצועית כבעלי נסיון ומוניטין מוכח, מופיעים בה גם כאלה שהן תפיסת עולמם המקצועית והן הכלים והפתרונות המוצעים על-ידם מעוררים שאלות ותמיהות (בלשון המעטה).

הנפגעים העיקריים הם הילדים ומשפחותיהם, אשר בצר להם מטילים את כל יהבם על הסמכות המקצועית הנקרית בדרכם, סמכות אשר למרבה הצער לא תמיד נותנת להם את הפתרון הנכון והמלא לבעיה עימה הם מתמודדים – הן בשל "תפיסת עולם" דוגמטית הדוגלת בסוגי טיפולים מסוימים (או שוללת על הסף טיפולים אחרים), הן בשל חוסר ידע (בעיקר בתחומים המשיקים שמחוץ לתחומי ההתמחות האישיים), והן בשל שיקולים אחרים, שלא כאן המקום להידרש אליהם.

המבט המערכתי: בין הטיפול הנוירולוגי לטיפול הרגשי
הפרעת קשב וריכוז הינה במהותה הפרעה נוירולוגית (גופנית) שבבסיסה מצוי הקושי לווסת תהליכים פנימיים (תפיסה ועיבוד יעיל של גירויים מבחוץ וארגון תגובות מתאימות). הקושי בוויסות נובע מ"תקלות" בתהליכי ההפרשה או הספיגה של חומרים שונים המשפיעים על פעילות המוח – הן בהיבטים פיזיולוגיים והן בהיבטים נפשיים-רגשיים. במקרה של הפרעת קשב וריכוז מדובר בשיבוש בפעולות ההפרשה והספיגה של חומר הנקרא דופאמין, שמידע תמציתי נוסף עליו תמצאו כאן.

תרופות המכילות מטילפנידאט (Methylphenidate), אשר ריטלין (Ritalin) היא הידועה והנפוצה ביניהן בישראל, מתקנות את "התקלה" בפעילות המוחית הניגרמת מהשיבוש במערכת הדופאמינרגית. לתרופות אלו יש תופעות לוואי פיזיות כגון ירידה בתאבון, כאבי ראש, כאבי בטן, בחילות ותופעות התנהגותיות כגון רגזנות, אובדן שמחה וחיוניות וכיו"ב.
כמו בתרופות רבות אחרות היוצרות התערבות בפעילות המוח נדרש מעקב מתמשך להתאמה מדויקת של מינון התרופה – כך שתמקסם את ההשפעה החיובית ותמזער את השפעות הלוואי.

הפרק השני בסידרה, אשר עסק בהיבט הנוירולוגי בלבד, עשוי ליצור את הרושם כי הטיפול התרופתי יפתור לאלתר את כל מצוקותיו של הילד המטופל וכי עניין האבחנה הינו פשוט ביותר: אם הילד אינו מרוכז בכתה, הוא מרבה להתנועע ואינו מבין את הנילמד בכתה – יש להפנותו לנוירולוג אשר יאבחן הפרעת קשב וריכוז ויתן את הטיפול התרופתי המתאים, אשר יתבסס על-פי-רוב על ריטלין במינונים שונים, ויעניק לילד ולנו תוך זמן קצר חיים רגועים וטובים הרבה יותר…

האומנם כך?

ההחמצה של סוגיית האבחון:
על איבחון יתר ואבחנה מבדלת
בעוד שהסדרה של ויס מציגה, ובצדק רב, את חשיבות האיבחון המוקדם, ותרומתו הרבה לילד ולמשפחתו – היא מתעלמת מסוגיית איכות האבחון, ובעיקר מהעדרה המדאיג של "אבחנה מבדלת" החסרה כיום ברבים מהאבחונים.

לפחות לגבי חלק מהמקרים המוצגים בסדרה, הן של ילדים והן של בוגרים, עולה לטעמי סימן שאלה לגבי איכות האיבחון – האם באמת מדובר בהפרעת קשב וריכוז או שמא בהפרעה אחרת, ולחלופין האם מדובר בהפרעת קשב וריכוז הקיימת לצד הפרעות אחרות (כגון הפרעת חרדה).

כפי שהוצג בפרק הראשון בסדרה, נראה כי איכות המבחנים הקיימים (ושימוש במבחן אחד בלבד) אינה מספקת, וסבירות גבוהה שרבים מאיתנו יאובחנו ברגע נתון כבעלי הפרעת קשב וריכוז. הקושי באבחון מדויק בצירוף העובדה כי הפרעת קשב וריכוז הפכה ללגיטימית (ואף מקנה בהמשך הדרך הקלות ו"הטבות" לילד המאובחן) – כל אלה גורמים לתופעה של איבחון יתר ולסיווגם של ילדים ובוגרים רבים כבעלי הפרעת קשב וריכוז, בעוד הם אינם כאלה.

מהי אבחנה מבדלת?
הצורך באבחנה מבדלת הינו במקרים בהם יכולים גורמים שונים זה מזה לגרום לסימפטומים דומים אצל המטופל. אבחנה מבדלת הינה תהליך בו נבחנות מספר אבחנות אפשריות (על בסיס הסימפטומים המזוהים) במטרה לזהות את "הגורם הקריטי" ואת האבחנה המדויקת אשר תאפשר לבחור את הטיפול המתאים ביותר למטופל.

אבחנה לא מדויקת גוררת עימה טיפול שגוי, העלול לא רק לבזבז את זמנם (וכספם) של המטופל ומשפחתו, אלא אף להחמיר את מצבם.
מכיוון שכך על המאבחן, החשוף בראשית התהליך לסימפטומים בלבד, להכיר את מגוון גורמי השורש האפשריים ולערוך סידרה של תצפיות ובדיקות המיועדות לתקף או לשלול כל אחד מהגורמים האופציונאליים. רק לאחר שתיקף או שלל את מגוון האפשרויות יכול המאבחן לבחור את האבחנה התקפה ביותר ואת הטיפול המתאים לה.

במקרים מסוימים, יזהה המאבחן המיומן כי לסימפטומים אחראים מספר גורמי שורש שונים הפועלים במקביל על המטופל, ולפיכך נכון יהיה להציע תכנית טיפול הלוקחת בחשבון את מכלול הגורמים ואת השפעותיהם השונות והמשותפות על המטופל.

כך, לדוגמה, ידוע בעולם הרפואה כי תנועתיות גבוהה שהיא הסימפטום הבולט והמוכר ביותר להפרעת קשב עשויה לנבוע גם מהפרעות חרדה, מצבים פוסט טראומתיים (גם אצל ילדים צעירים) ומצבים בי-פולאריים.

כלומר: ילד תזזיתי, רגזן ותוקפני עשוי להיות עם הפרעת קשב וריכוז אבל לחלופין עם הפרעת חרדה ובמקרים מורכבים אף עם שילוב (קו-מורבידיות) של הפרעת קשב וריכוז והפרעת חרדה גם יחד. המאבחן המיומן יבחן את מכלול האבחנות האפשריות, ורק לאחר זיהוי האבחנה המבדלת והתקפה ביותר ימליץ על טיפול המותאם לאבחנה זו.

ומכאן להחמצה של הפרק השני. הפרק היה מאלף בכל הקשור לשימוש בריטלין כאמצעי לטיפול בהפרעת קשב וריכוז אך החמיץ את חשיבותה של האבחנה הראשונית ואת הצורך בתהליך בו נבחנות כל האבחנות האפשריות – במישורים הפיזיולוגיים, הנפשיים והרגשיים גם יחד.

כמובן שאיני מתיימרת לאבחן על סמך צפייה בתוכנית טלויזיה, אך בהתייחס לכמה מהמקרים אשר הוצגו בפרק זה אציין כי מניסיוני המקצועי עולה באופן ברור כי במקרים בהם נבחר טיפול תרופתי אך מתגלה קושי מתמשך להגיע למינון המתאים או כאשר השפעת התרופה מתגלה כנמוכה משמעותית מהצפוי – מקור הבעיה היא לעיתים קרובות (גם אם לא תמיד) באבחנה הראשונית אשר מתגלה בדיעבד כשגויה או לא מדויקת דיה.

חשוב לציין כי השימוש בריטלין עשוי להשפיע על המטופל גם אם אינו בעל הפרעת קשב וריכוז טיפוסית, ולפיכך גם אם הוא נראה "רגוע" יותר, אך עדיין מופיעים סימפטומים המעוררים דאגה (כמו התקפי זעם וכדומה) – חשוב לבחון מחדש את מהות ההפרעה ואת סוג הטיפול המתאים לה, ולא להסתפק אך ורק בניסיונות חוזרים ונשנים להתאמה של סוג הריטלין והמינון בו הוא ניתן.

המשימה: להגדיל את המודעות, לשפר את המקצועיות
כאשת מקצוע, אני שמחה על ההזדמנות אותה יוצרת הסידרה ועל תרומתה החשובה להגדלת המודעות להפרעת קשב וריכוז ולפתרונות הקיימים עבורה, כמו גם על ההתגייסות של התקשורת לצדד בשימוש בריטלין (תרופה טובה אך מושמצת מאוד).

במקביל, אנו עדים למגמה היוצרת אבחון יתר בתחום הפרעת קשב וריכוז, וכן לשימוש המוגבר בטיפול תרופתי – העשוי להיות בעל ערך רב כאשר הוא ניתן במקום ובזמן הנכון, אך עלול להיות חסר תועלת ואף מזיק בהעדר אבחנה מתאימה.

מכיוון שכך, חשוב כי במקביל לחיזוק המודעות בציבור הרחב, נפעל לשיפור המקצועיות בקרב כל מי שעוסקים בתחום, בהיבטיו הפיזיולוגיים, החינוכיים והרגשיים כאחד, באופן בו נוכל להציע לכל מטופל את סל הפתרונות המתאים והאפקטיבי ביותר עבורו.

 לאתר של ענת יודפת

לאתר התכנית – הכולל את הפרקים ששודרו במלואם

האם גוגל גונבת אותנו?

התביעה הייצוגית אשר הוגשה השבוע כנגד גוגל ישראל (פרטים כאן), חושפת לציבור הרחב תחושות והתלחשויות אשר מתנהלות כבר מזה זמן בחדרי חדרים: האם ענקית התוכנה מנצלת את כוחה הפנומנאלי ואת חולשתם היחסית של לקוחותיה כדי לגבות מהם "תשלומי יתר" ו/או למנוע מהם כספים המגיעים להם?

ובמילים בוטות יותר:
האם (לכאורה…) הפכו ה- micropayments ל-microthefts?

זירת הפעולה: Google Adwords
התביעה הייצוגית אשר הוגשה השבוע מתיחסת לשירות גוגל אדוורדס, שאת הפרטים המלאים עליו תמצאו כאן.

בקצרה: מדובר בשירות המאפשר לבעלי חשבונות בגוגל לנהל קמפיינים מקוונים, באמצעות בחירה של מילות קישור הרלוונטיות עבורם, וליצור מודעה קטנה אשר מופיעה לצד תוצאות מנוע החיפוש של גוגל בטור "קישורים ממומנים", בעת שהגולש מגדיר חיפוש הכולל מילה זו. כאשר הגולש מקליק על המודעה – הוא מנותב לאתר של בעל החשבון המפרסם, ובמקביל מחוייב חשבונו של המפרסם בעלות אשר נקבעה איתו בהסכם ההתקשרות (ממספר אגורות ועד מספר ₪ לכל הקלקה). כדי לשלוט בתקציב, ולהימנע מהוצאות בלתי צפויות, מאפשרת גוגל למשתמשי אדוורדס להגדיר את עלות המודעה ואת התקציב המקסימלי לחודש – כאשר גוגל מייצרת אלגוריתם המיועד ליצור פיזור אחיד של המודעות במהלך החודש ואופטימיזציה של הקמפיין כולו.

עד כאן הכל נפלא: הלקוח המפרסם מקבל הזדמנות לקמפיין מבוסס תוצאות (מחוייב רק על הקלקות בפועל המפנות לאתר שלו) ושומר על מסגרת התקציב הרצויה לו , ואילו גוגל גורפת מאות מיליונים בזכות מיליוני "חיובים קטנים" (micropayments) המנוהלים כולם במערכות אוטומטיות וביעילות מירבית.

אז מה הבעיה? בעוד גוגל משקיעה מאמצים רבים לדחיפת השימוש בשירות (על שולחני מונחות ברגע זה 4 פניות שונות הכוללות שוברים בשווי 200 ₪ כ"א לשימוש באדוורדס) עולה בקרב משתמשים רבים אשר החלו להעזר בשירות תחושה כי גוגל "מנפחת" את חשבונותיהם ומייצרת "חיובי יתר" (כלומר: מחייבת אותם בהקלקות אשר לא אירעו במציאות), כאשר הבסיס לתלונות הינו פער בין מספר ההקלקות אותן מציגה גוגל בחשבונותיה המוצגים ללקוח המפרסם, לבין מספר הכניסות בפועל לאתר. מובן כי אם מספר ההקלקות המחויבות גבוה ממספר הכניסות הכולל לאתר – משהו כאן "אינו הגיוני". מובן גם שהרגישות לנושא תעלה אצל מפרסמים בעלי תעבורה נמוכה במיוחד, בהם ניתן לזהות ביתר קלות את אי ההתאמה.

למען הגילוי הנאות אציין כי באחד האתרים בהם אני מעורב אכן גילינו לפני כחודשיים תופעה זו (לרבות חיובים בגין הקלקות בימים בהם לא נרשמה אצלנו כל כניסה לאתר), אך משיקולים שונים החלטנו להפסיק את הפרסום ולהימנע מהמשך ניהול קרבות ישירים מול גוגל. נכון להיום, יתכן שטעינו בשיקול הדעת.

האם יתכן שחברה כמו גוגל תונה את לקוחותיה?
על-פניו, הרעיון נשמע מופרך ובלתי נתפס: האם חברה אשר שמה את "השקיפות" בראש ערכיה, ומרוויחה מיליארדים בזכות אמונם של עשרות ואולי מאות מיליוני משתמשים בכל העולם, תנהג איתם בחוסר הגינות בשביל עוד כמה סנטים?

רגע לפני שנדחה על הסף את "רעיון העיוועים" הזה, הבה נשאל:

* האם יתכן שראשי השב"כ (הארגון הממונה על בחינת המהימנות של כל בעלי הגישה לחומר מסווג ביטחונית במדינתנו) ייצרו קנוניה בה ירמו במצח נחושה את ראש הממשלה ואת בכירי צה"ל?
ממש לא, עד שהופיעה פרשת קו 300 והוכיחה לנו שהכול אפשרי.

* האם יתכן כי תת-אלוף המכהן כראש להק ציוד של חיל-האוויר יגרוף לכיסו הפרטי "עמלות" מעסקאות הענק אותן מבצע החייל?
אין דבר כזה, עד שפגשנו את רמי דותן וגילינו שיש גם יש.

* האם יתכן כי קרן השקעות בינלאומית הפועלת בהיקף של עשרות מיליארדי דולרים, אותם משקיעים מאות ארגונים מהוללים מכל רחבי העולם, תתגלה יום אחד כבולען חסר תחתית?
ממש לא, עד שהופיע ברנרד מיידוף והוכיח לנו שוב שהכול, אבל הכול, אפשרי.

 ואולי מדובר בתאוות נקם של לקוחות קטנוניים אשר מתקשים לראות את ההצלחה חסרת התקדים של גוגל ומנסים להטיל בה רפש ולהרוויח משהו בדרך?
אכן, גם זה אפשרי.

האומנם לחישות סרק?
מסע הלחישות כנגד גוגל אינו חדש, אך נראה כי הוא צובר לאחרונה תאוצה בארץ ובחו"ל: במקביל לטענות של משתמשי Adwords נשמעות לאחרונה טענות של משתמשי Adsesne ("תכנית השותפים" של גוגל שמידע נוסף עליה תמצאו כאן) על-פיהן חוסמת גוגל ו/או "מאפסת" את יתרות הזכות בחשבונותיהם של השותפים בתכנית, וזאת באופן חד צדדי וללא מתן הסבר ראוי. דוגמה מתוך הבלוג של עידן בן אור (אין קשר…) תמצאו כאן.

 בארה"ב מסתובבת בחודשים האחרונים ידיעה אותה תוכלו למצוא כאן העוסקת בהסדר שנתקבל לכאורה מחוץ לכתלי בית המשפט ועל-פיו התחייבה (לכאורה, לכאורה) גוגל לפצות בסכום של עד 20 מליון דולר את משתמשי Adwords אשר טענו כי חויבו מעבר לתקציב היומי אשר הוגדר על-ידיהם. נכון, הטענה עצמה שונה מזו שהוגשה בתביעה בישראל – אך אופן הפעולה הדורסני וחסר ההגינות (לכאורה, לכאורה, לכאורה) דומה למדי.

מניפולציות טכנולוגיות ומשפטיות
כנגד הטענה לפיה מדובר בחיובי-יתר עולה שפע של הסברים טכנולוגיים (שיטות ספירה, מהימנותם של הכלים הסטטיסטיים, ועוד ועוד) כמו גם התחכמויות משפטיות ("הבטיחו לך הקלקות ולא כניסות לאתר"). יתכן ויש מן האמת בהסברים אלה, אך אם יוכח כי מדובר בתופעה גורפת – כל אלה לא יספיקו.

"אין עם מי לדבר"
רבים מלקוחות גוגל בישראל חוזרים וטוענים כי אינם מצליחים ליצור קשר ישיר עם החברה ולקבל ממנה תשובות ענייניות (הנה דוגמה קטנה). כמודגם בסיפא של הכתבה הזו, גוגל גם אינה משתפת פעולה עם העיתונות ומסרבת להגיב על הטענות המופנות אליה. שוב, יתכן ומדובר בקהל לקוחות שיש בו לקוחות רבים שהם קולניים וקנטרנים, אך אין בכך כדי להסביר או להצדיק את השתיקה העולה ממשרדי גוגל בישראל ואת הקושי ביצירת קשר ישיר איתה.
קבלו תרגיל: צרו קשר ישיר עם מוקד השירות של גוגל בישראל, בקשו הסבר על הטענות בנוגע לחיובי היתר במערכת אדוורדס – וחיזרו לכאן עם רשמים ודיווחים מהשטח…

הארה לסיום: כל אחד הוא נר קטן…
המשותף לרובנו כלקוחות גוגל הוא היותנו קטנים, תמימים יחסית, ובודאי חלשים מול הענק שהשתלט על מסכינו. האם יתכן שגוגל מתכמנת או אפילו מרמה אותי? ואם כן – מה כבר אני יכול לעשות? להגיש תביעה משפטית על גביית יתר של 200 ₪? כמה זמן זה ייקח, כמה זה יעלה לי והאם זה שווה את כל המאמץ?

כאן בדיוק מופיעים יתרונות החשיפה לציבור: להבדיל, אך בדומה לתלונות לגבי הטרדות מיניות או הונאות ונוכלויות אחרות – לעיתים עצם חשיפת התלונה הראשונה בציבור פותחת את הדלת למקרים נוספים בהם בחרו הקורבנות שלא להתלונן.

 זו יכולה להיות ההזדמנות הגדולה של ארגונים דוגמת הרשות להגנת הצרכן או אמון הציבור – לא להסתפק בתביעה הייצוגית המתנהלת עתה, כי אם ליזום פנייה לכל מי שבידיו תלונות דומות, להעביר אותן לגורם אשר ירכז אותן, ינתח את מרכיביהן ויבחן האם מדובר בטענות סרק, באוסף של תקלות נקודתיות או, חלילה, במשהו גדול הרבה יותר.

מישהו מרים את הכפפה?

זה הזמן למשא ומתן

חיינו רצופים במשאים ומתנים – בינאישיים, עסקיים, מערכתיים, פוליטיים, מדיניים…

כמו בתחומים אחרים, גם בתהליכי משא ומתן ניתן למצוא את מי שמאמינים ב”חוכמת הרחוב” ומי שמחפשים מתודולוגיות וכלים שיטתיים אותם ניתן ליישם בדרך למקסימו”מ. הרצון המשותף ליצור שילוב וסינרגטיות בין העולם האקדמי, המאפשר ניהול איכותי ומעמיק של הפן המחקרי, לבין העולם האופרטיבי אשר מביא את הנסיון ואת התקפות היישומית למתודולוגיות ולכלים המוצעים, מביא בשנים האחרונות להקמתם של מיזמים אינטרדיסציפלינאריים שתכליתם ליצור מרחב פתוח המעודד שיתוף ולמידה הדדית של אנשי מקצוע הפועלים בחיי היום-יום במסגרות ודיסציפלינות שונות.

 

ההכרות האישית עם התועלות הרבות אותן מספקים מרחבים משותפים אלה, הביא את מוטי קריסטל, בעל חברת NEST Consulting ובוגר התכנית היוקרתית של אוניברסיטת הארווארד (Harvard Program on Negotiation) ליזום התארגנות דומה גם בארצנו הקטנטונת ורוויית המשאים והמתנים, תחת השם על שולחן המשא ומתן.

 

ל-כנסט הראשון בסידרה, אשר נערך אמש (חמישי 11.12.08) בבית הירוק שליד אוניברסיטת תל-אביב, הגיעו כ- 30 משתתפים – חלקם מהאקדמיה, חלקם שמו”מם הוא אומנותם (כמו יחידת המו”מ המשטרתית), ורובם יועצים הפועלים במסגרות ארגוניות ועסקיות שונות והמשלבים בעבודתם תהליכי מו”מ, גישור וניהול קונפליקטים.

 

חלקו הראשון של המפגש הוקדש להתבוננות על תהליכי משא ומתן מארבע נקודות מבט שונות:

 

גידי גרינשטיין מנכ”ל מכון ראות, מיקד את דבריו הקצרים והרהוטים בהצבעה על השינוי באופן השינוי – הנובע מהאצת תהליכים בעולמות המדיניים, הפוליטיים, החברתיים  והעסקיים. השינוי המהיר בתחומים אלה, טוען גרינשטיין, מחייב בחינה מתמדת של הנחות היסוד הנמצאות בבסיס המשא ומתן, וכן שינוי מהיר של פרדיגמות ואסטרטגיות, המביא לירידה בערכו של הידע (שהרי הידע אותו צברנו בפרדיגמה הקודמת לא בהכרח תקף ורלוונטי לפרדיגמה הבאה) ועלייה בערך השליטה בתהליך (”שליטה” במובן  Mastery) – המחייבת הבנה בניהול תהליכי מו”מ מורכבים ורב-מימדיים.

 

המגזר העסקי, שההתאמה המהירה לשינויים היא תנאי להשרדותו, מצליח לדברי גרינשטיין להתמודד טוב יותר עם השינוי באופן השינוי, לעומת המגזר הפוליטי הנוטה להיתקע בתפיסות אנכרוניסטיות ומתקשה להבחין בין מה שרלוונטי למה שכבר אינו כזה. מרתק ומעורר מחשבה.

 

יעל אנדורן, מנהלת קרנות הפנסיה הותיקות, ומי שנמצאת לאחרונה לא מעט בכותרות הפיננסיות, שיתפה את הפורום במהלך אותו הובילה בו מוזגו שמונה קרנות הפנסיה הותיקות לגוף אופרטיבי אחד – תהליך אשר חייב התמודדות מקבילה במספר תחומים וחזיתות שונות (מעבר מעשרות סניפים לבניין אחד, צמצום של כ- 30 אחוז בכח האדם הכולל, איחוד תשתיות ניהול ומערכות מיחשוב שונות ועוד…), שבכל אחד מהם נדרשו מהלכי מו”מ מורכבים.

 

סוד ההצלחה, לדברי אנדורן: ניהול התהליך הכולל במספר ראשי חץ נפרדים (פעם קראנו לזה הפרד ומשול, ע.ב.), שימוש ביועצים חיצוניים ואף במתווכים בלתי פורמאליים להעברת מסרים הדדית, ובעיקר נחישות ניהולית אשר ניטרלה את שאלת “האם” (יבוצע המיזוג) וניתבה את המשא ומתן לשאלות ה”איך”. כל מי שניהל תהליכי מו”מ מורכבים יודע כי המעבר מ-האם ל-איך הינו קפיצת מדרגה דרמטית בתהליך ובתוצאותיו. ועל זה כבר אמר המשורר: נחישות ורגישות – זה הסיפור הניהולי בעת החדשה.

 

פרופ’ אלאעי אלון, מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב ושותף פעיל במיזמים אקדמיים ואחרים לשיתוף-פעולה ישראלי-פלסטיני, הפנה את תשומת הלב למרכיבים הבין-תרבותיים בתהליכי משא ומתן, תוך התמקדות בשפה ובמכלול האסוציאציות הרגשיות המלוות אותה.  כדוגמה קיצונית מביא פרופ’ אלון את מושג האמון (Trust), המרכיב הקריטי ביותר בתהליכי מו”מ, אשר מעולם לא נותח ולא נבחן במשותף על-ידי הצדדים למו”מ המדיני בין ישראל לעולם הערבי. על רקע החמצות הסטוריות במישור המדיני, הנובעות לדברי פרופ’ אלון מאי-הבנה של קודים תרבותיים ומילוליים, הוא מציע למי שמנהלים תהליכי משא ומתן בהם מובחנים מראש פערי תרבות ושפה, ליישם כלים כמו “מילון רגשי” המאפשר הבנה עמוקה ונכונה יותר של הצד השני. זה נכון לא רק למגרש המדיני כי אם גם במשאים ומתנים בין גברים לנשים, חילוניים לחרדים וכדומה. אתה הבנת את זה, ברוך?

 

עמרי גפן, יו”ר קבוצת גבים, אשר חתם את החלק הראשון, בחן את הקשרים והזיקות בין תחומי המו”מ, הגישור וניהול קונפליקטים – כולם תהליכים מבוססי-דיאלוג. בשונה מהמקובל בארה”ב, לדוגמה, שם נחשב כל אחד מהתחומים לדיסציפלינה שונה, תוך הגדרה ברורה של ההתמחות הנדרשת והקפדה גבולות הגיזרה בין התחומים השונים – הרי שבמקומותינו יש כידוע נטייה לערבב את התחומים השונים זה בזה, כשעל היתרונות אותם יכולה להקנות היכולת האינטרדיסציפלינארית מעיבה סכנת השרלטנות הפושה כיום בעולם הייעוץ המקומי (ע”ע קואוצ’ינג).

 

הבחנה נוספת שמעלה גפן היא בין האסכולה הותיקה-יחסית הממוקדת בתוצאות (ר’ הארווארד) , לבין האסכולה הצעירה יותר המתמקדת ביצירת טרנספורמציה והשמה דגש על מרכיבי ההכרה (Recognition) וההעצמה (Empowerment). המיקוד הטרנספורמטיבי (ואם תרצו, התהליכי) הינו לדברי גפן מפתח קריטי בתהליכי מו”מ המיועדים לבניית שותפויות ושיתופי פעולה. לטעמי האישי, החשיבות המרכזית היא בעצם יצירת ההבחנה בין גישה ממוקדת-תוצאות (שבה היחסים והתהליכים “מתארגנים” בדרך לתוצאה) לבין גישה ממוקדת-תהליך או ממוקדת-יחסים (שבה התהליך / היחסים “מאפשרים” את התוצאות הרצויות).

מהי, אם-כן, הגישה הנכונה – תוצאתית או תהליכית? לטעמי, לכל אחת מהגישות יתרונות וחסרונות, ולפיכך כדאי להכיר ולשלוט בשתיהן, ולבחור את זו המתאימה יותר לסיטואציה הקונקרטית.

 

חלקו השני של המפגש הוקדש להכרות אישית וקרובה יותר בין המשתתפים, ולבחינה ראשונית של דגשים וציפיות לקראת המפגשים הבאים. לפחות במעגל בו השתתפתי סרבו מרבית המשתתפים לדון בשאלת המנחה לגבי “קוי התפר” בין עולמות היעוץ הארגוני, הגישור וניהול מו”מ, והעדיפו לעסוק דוקא בהזדמנויות המשותפות אותן יכול פורום זה להציע.

 

רגע לפני סיום, מן הראוי לשוב להתחלה:

השינוי המואץ במציאות בה אנו פועלים מחייב כלים פתוחים וגמישים אשר יאפשרו לימוד ועיבוד אינטנסיבי של ידע וכלים חדשים והתאמתם להווה ולעתיד. היוזמה וההשקעה הרבה בהקמת המסגרת החדשה והוצאתה לפועל “דוקא בימים טרופים אלה” ראויים לשבח ולברכה.

 

 נשוב ונתראה במפגשים הבאים.

"לא בגדתי" – בין אורי אילן לשולה זקן

לא בגדתי – היו המילים אשר נוקבו על אחד הפתקים הקטנים אשר נמצאו על גופו ובבגדיו של אורי אילן ז"ל, בעת שהוחזרה גופתו מהשבי הסורי, בחודש ינואר 1955.

אורי אילן, בן גן-שמואל, התגייס לגולני בשנת 1953. בדצמבר 1954 הצטרף לחוליה אשר נשלחה לתחזק מתקן ציתות בשטח סוריה, סמוך לתל-פאחר, ונתפסה על-ידי הסורים.
ב-13 לינואר 1955 התאבד אורי אילן בתאו בכלא אל-מאזה הידוע לשמצה. עם החזרת גופתו לישראל נמצאו על גופו ובבגדיו 9 פתקים ובהם מסרים קצרים, ועל אחד מהם – "לא בגדתי, התאבדתי". בזכרון הלאומי נצרבו המילים "לא בגדתי" כמופת להקרבה למען המדינה ושמירת בטחונה ובטחון אזרחיה.
עוד על אורי אילן, וכן רשימת מקורות נוספים:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99_%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%9F

לא בגדתי – היא גם הכותרת המפארת את שער מוסף יום כיפור של ידיעות אחרונות, אשר מביא לנו "ראיון בלעדי" עם שולה זקן.

שולה זקן, ילידת ירושלים, הצטרפה בגיל 17 כמזכירה למשרד עורכי-דין, שם פגשה את עו"ד אהוד אולמרט אותו היא מלווה בנאמנות ובמסירות מזה 30 שנים. את הפתקים של זקן, ובהם רישומי העברות מזומנים במעטפות ושאר תכמונים, מצאו חוקרי היחידה הארצית לחקירות הונאה (יאח"ה). זקן עצמה שומרת, כידוע, על זכות השתיקה בחדרי החקירות בבת-ים.

"אבא שלי אמר לי 'לא פוגעים באמון של אדם שהלכת איתו 30 שנה', ואחרי מותו זה הפך לצוואה" מספרת זקן לסימה קדמון, אשר מפגינה אמפתיה ולא מקשה בשאלות עיתונאיות.
"לא בגדתי" של זקן הוא אחד הקודים הבסיסיים של הפאמיליה, בה הערך העליון הוא הנכונות להקרבה למען הבוס-הסנדק. ואם תרצו, יש כאן מסר שאינו סמוי למי שהיא מצפה ממנו לתיגמול הולם. ככה זה בפאמיליה.

עוד על שולה זקן, פועלה ופתקיה:
http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=skira20080522_45644

מה מביא את עורכיו של העיתון של המדינה לבחור דווקא ביום הזה (תזכורת: 35 שנים למלחמת יום הכיפורים) את הכותרת הנואלת הזו?
בורות מדהימה? קהות חושים? טמטום מוחלט? הון-תקשורת-שלטון? …כל התשובות נכונות?

במילה אחת: להקיא.

רוז, אמא, סבא, אבא – והדימון האפל שבתוכנו

הלב נשבר, הזעם עצום, והכותרות הצרחניות מעצימות את כל אלה: הנה הם – זרים, הזויים, בזויים, שפלים, חסרי מצפון ולב, אלימים, רוצחים. וככל שהסיפור ביזארי ומפלצתי יותר, כך הולך וגדל הפער – הנה הם.
הם שאינם אנחנו.

וכמה צדקנות, כמה אימה וכמה נחמה מסתתרת מאחורי הידיעה שהם זה לא אנחנו. שהרי אם הם זה אנחנו – מי אנחנו? מה החלק שלנו בכל זה? מה קורה בין קירות ביתנו? ומעבר להם? וברחוב שלנו? ו…

אחת הסכנות הגדולות בדימוניזציה היא ההתמקדות במופע הקיצוני של התופעה, תוך עמעום עד ביטול מוחלט של כל הסקאלה המחברת בין "הנורמלי" לבין "הקיצון":
תנו לנו את כבוד אנסי ונתנתק מהצורך לעסוק בכל המטרידים שבסביבתנו, תנו לנו ראש ממשלה מוכן למזומן ונשכח לרגע מהקומבינה האינסופית המעצבת את חיינו, תנו לנו את מארי ונשכח מקשיי ההורות בעת החדשה, תנו לנו את בנג'מין ונשכח את רגעי חוסר האונים, תנו לנו את רוני רון ונשכח מתאוותינו הבלתי ראויות ומהרגעים בהם איבדנו שליטה. תנו לנו את רוז ונשכח סוף סוף את כל מי שפגענו בו, הזנחנו אותו ואימללנו את חייו.

ככל שנבין שהדימון, ביזארי ומפלצתי ככל שיהיה, הוא תמיד חלק מהסקאלה המלאה של חיינו, ולפיכך גם תמיד חלק מאיתנו - בין אם גלוי וידוע ובין אם חבוי ונסתר – כך נוכל לשים עליו את ידינו, ברמה האישית וברמות המערכתיות בהן אנו נמצאים ופועלים.

וכאילו כדי להוכיח את כל זה מתפרצת אל מסכינו היום טרגדיה משפחתית נוספת, שמי יודע היכן וכמה זמן היא צומחת ומתבשלת.

הבה נתעורר.