אחד המאפיינים של שיתוף פעולה אינטנסיבי הוא שלעיתים כבר אין לדעת מה משפיע על מה, מי משפיע על מי, מי הביצה ומי התרנגולת, מה הסיבה ומה המסובב, מי הרים ומי הנחית…
האם זה חשוב? לעיתים נדירות כן (בעיקר לאחד כמוני, שבניגוד לחבריו מיטיבי-הרוח עדיין לא עבר את הניתוח האולטימטיבי להסרת האגו), ולרוב – ממש לא.
צביקה רול ואני מחליפים כבר מזה כמה שנים דעות, חבטות וחומרים מקצועיים ואחרים (ורדה ומלי – להרגע, זה ממש לא בכיוון), ומוצאים את עצמנו מול אותם אותם מדפי ספרים, דיסקים, אתרים ובלוגים ומול אותן חוויות שונות ומשונות השמורות ליועצים עצמאיים המחפשים את האושר בארצנו זבת החלב והדבש, העקרב והנחש.
צביקה הוא גם זה שגרר אותי לבלוגוספירה שמול עיניכם, מעשה שעדיין לא ברור היכן יסווג ברבות הימים – חסד גדול או גזילה חסרת לב של שעות שינה יקרות.
וכך קורה ששנינו מתקתקים במהלך סוף השבוע הזה את המינחה הפוסט-מודרניסטית למולך הוירטואלי.
אני כותב 10 ס"מ דרומה מכאן על חוויותי כלקוח ביום כתום במיוחד, ואילו צביקה כותב בבלוג המצוין שלו על חשיבותם של סיפורי שירות, רגע אחרי פוסט מרתק על פסטיבל מספרי הסיפורים של Deloitte…
וקצת צפון-מזרחה מכאן יושב יגאל חמיש ושואל את עצמו: בלוגוספירה? סיפורים? מי התחיל?!
שורה תחתונה:
שירות צריך לשפר וצריך לספר. כל הזמן. וכל המרבה הרי זה משובח.
21.12.07 בשעה 9:04 am |
ואיך מספרים?
25.12.07 בשעה 1:41 pm |
משום מה הכותרת של הפוסט מתאימה גם לפוסט שמעליו (שוב, תודה לנינט)
25.12.07 בשעה 1:57 pm |
מסתבר שהכל קשור להכל…
נראה שאחרי שהפרסומת תעלה לאויר יופיע הפוסט המתבקש "לכ-ס-ח את המותג…"
ובארצנו, כמקובל – זמן אויר זה לא זמן אויר, אסטרטגיה אינה אסטרטגייה, קמפיין אינו קמפיין וקרחת אינה קרחת…